גדולי ישראל
הגאון רבי שלום דובער שניאורסאהן (הרש"ב) היה האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד. הוא הגה אלפי רעיונות מיוחדים ונדירים בתורת החסידות, ובעקבות כך זכה לכינוי "הרבמ"ם של חסידות חב"ד".
הרש"ב נולד ברוסיה בעיירה ליובאוויטש בכ' חשוון שנת תרכ"א. אביו היה רבי שמואל מליובאוויטש, שכונה גם "המהר"ש" והיה האדמו"ר הרביעי של חסידות חב"ד. רבי שמואל נפטר בגיל צעיר מאוד (48) ובעקבות כך ביקשו החסידים מבנו, רבי שלום דובער, להחליף את אביו - כשהוא סך הכל בן 21.
הרש"ב נשם תורה מינקות וכבר בגיל 12 החל לכתוב מאמרים ופרשנויות מעמיקות בתורת החסידות של חב"ד.
בעקבות הצעתו של סביו, השתדך הרש"ב בגיל 14 לרבנית שטערנא שרה.
עם מות אביו בפתאומיות, סירב רבי שלום להחליף את אביו למרות שהגה רעיונות והרצה בעניינם בחסידות (תפקיד גדול השמור בד"כ לאדמו"רים, בטענה שראוי יותר כי את תפקיד זה יירש אחיו הבכור. רק כאשר עזב אחיו את העיר ליובאוויטש והתגורר בעיר אחרת, הרשה לעצמו רבי שלום לקבל על עצמו את תפקיד האדמו"ר של העיירה.
בעת הנהגתו כתב רבי שלום לא פחות מ- 2,000 מאמרים בחסידות, ואף הרצה בעניינם. הוא היה גאון בניתוח לפרטי פרטים של רעיון פשוט מהקבלה. מלבד רעיונות עמוקים, הקפיד רבי שלום לתת מענה גם לפשוטי העם ולכתוב מאמרים בשפה פשוטה וברורה.
על אף העלאת רעיונותיו על הכתב, רק לאחר פטירתו הודפסו מאמריו בעשרות ספרים ע"י האדמו"רים שבאו אחריו - האדמו"ר השישי רבי יוסף יצחק והאדמו"ר השביעי רבי מנחם מענדל זצוק"ל.
רבי שלום זכה להקים ישיבה מיוחדת בשם "תומכי תמימים", בה הושם דגש על לימוד הלכה ותלמוד, העמקה בתורת החסידות ובאמונה, תוך התבוננות מעמיקה בגדלות הבורא ובשליחות של כל בריה להאיר את סביבתה.
תלמידי הישיבה מסרו את נפשם בהקרבת אין קץ, תוך סיכון חיים ממשי, בזמן עליית הקומוניסטים לשלטון, עת היה אסור לשמור תורה ומצוות - וכיתתו רגליהם בכל ברית המועצות על מנת להפיץ תורה וקדושה להקים תלמודי תורה לתינוקות של בית רבן ומקוואות לנשים.
רבי שלום דובער זצ"ל נפטר בב' בניסן שנת תר"פ (1920) ונקבר בעיר רוסטוב. זמן קצר לפני פטירתו אמר: "אני עולה מעלה, אך משאיר עבורכם את הכתבים". זכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל, אמן כן יהי רצון.