לצאת מהדמיונות

רבינו מלמד בתורה ו' שתשובה היא בחינת כתר. פירוש הדברים הוא, שכשאדם רוצה לזכות לתשובה הוא צריך לזכות לכתר, היינו הַמְתָנָה. כשאדם רוצה להתקרב להשם יתברך הוא צריך לדעת, שצריך הרבה הרבה המתנה, עד שזוכין לחזור בתשובה באמת. תוך כדי שממתינים מה קורה? עוברים על האדם אלפים ורבבות עליות וירידות. ואם כך, חוץ מהרבה סבלנות צריך גם לדעת לקראת מה הולכים, ולא להיבהל מזה. "והכלל והעיקר - שלא יתפחד כלל".

כשאומרים לאדם שמצפה לו ירידה, זה מפחיד אותו. הוא מתרגם את זה לעצמו כאילו שזה סוף הדרך, כי אם הוא יפול הוא יהיה חייב לעצור, הוא לא יוכל יותר להמשיך הלאה, הוא לא יגיע לאן שהוא רצה. אבל רבינו מגלה שההיפך הוא הנכון. יש צורך בירידות, ואם לא ניבהל מהן דווקא הירידות יקדמו אותנו אל המטרה, אל התשובה, אל עבודת השם באמת. נתאר לעצמנו, למשל, אדם שנוסע לירושלים.

מכל מקום שמגיעים לירושלים צריך לעלות, אבל העליה כוללת גם ירידות. אבל למרות הירידות, הכיוון שאליו אנחנו מתקדמים הוא ירושלים. גם בירידות אנחנו מתקדמים לירושלים. אותו דבר קורה גם ברוחניות, גם בדרכי התשובה. כשאדם הולך בדרכי התשובה ועובר עליו עליות וירידות הוא צריך לדעת, שגם הירידה היא התקדמות לתשובה. ואם הוא יזכה להחזיק מעמד, אז בהמשך הוא יעבור את הירידה וימשיך לעלות הלאה, רק שלא יתייאש. אם הוא לא יתייאש וימשיך לעשות את שלו, הוא בעצם ממשיך להתקדם, כי הוא זוכה ליותר ענווה. ורק עם ענווה אפשר לזכות באמת לקרבת אלוקים. בכל פעם שהוא לא נשבר וממשיך הלאה, הוא קצת יותר עניו, קצת יותר קדוש. הוא לא אותו אדם שהיה קודם לכן, הוא התקדם, כי כדי לקום ולהמשיך הלאה הוא צריך למצוא בתוכו יותר כוחות, יותר אמונה. עכשיו הוא ממשיך למרות מה שעבר עליו. ובשביל להמשיך הלאה למרות הירידה צריך יותר כוח, יותר אמונה, כך שזה שהוא ממשיך מוכיח שהוא התקדם באמונה, התקדם בתשובה. וכך ממש אחרי כל ירידה. וגם אם עברו עליו עשרת אלפים ירידות אז הוא כבר אדם אחר עשרת אלפים פעם, כי הוא התגבר על עשרת אלפים ירידות והמשיך הלאה. זה כבר אדם אחר לגמרי... יש סיפור שהתרחש באירופה. מעשה בגוי ויהודי שהלכו על הקרח והיהודי מעד ונפל. אמר לו הגוי: בגלל שאתה יהודי נפלת. השיב לו היהודי: בדיוק להיפך, בגלל שאני יהודי קמתי. זה כל הסוד. הגוי, היצר הרע, רואה את הנפילות שלנו ועושה מזה עניין שלם. העניין שלו זה הנפילה, אבל לנו אין שום עסק עם הנפילה. צריך לזכור את זה היטב, הנפילות זה לא אנחנו, זה הוא, היצר הרע.

יהודי לא מסתכל על זה, יהודי קם וממשיך הלאה, קדימה. הוא אפילו לא מסובב את הראש לראות מי עשה לו את זה. הוא כבר עם המבט קדימה, הלאה. הוא לא מתעכב ולא מתעניין ולא עושה מזה עסק, הוא פשוט קם וממשיך הלאה. חבל לבזבז זמן ביאוש. במצב שלנו, בדרגות שלנו, כשאנחנו מתחילים לחשוב על מה שקרה לנו, זה רק גורם לנו עצבות, מרה שחורה וחולשת הדעת וזה בדיוק מה שהיצר הרע רוצה. רבינו מגלה, שהיצר הרע לא מתכוון כל כך להחטיא אותנו בעבירה כמו שהוא מתכוון לגרור אותנו לעצבות אחרי העבירה. העצבות הזו מבחינתו היא רווח הרבה יותר גדול, כי היא תגרור אחריה רפיון ידיים ויאוש, ואחר כך גם עוד עברות, חלילה. אבל אם אדם קם וממשיך הלאה היצר הרע לא הרוויח. להיפך, עכשיו הוא הפסיד. בכך שהוא הכשיל אותך בעוון חלילה ואתה קמת והמשכת קדימה הוא רק הפסיד. בשעת המכשול מה שקורה הוא שאתה באמת ירדת למקום שלו, באמת ירדת למרתפים החשוכים, אין מה לעשות, אבל אם אתה קם וממשיך קדימה, אז הוצאת ממנו אבנים טובות ומרגליות. אלו הם אותם ניצוצות שהוא גזל ממך וגזל מהנפשות שתלויים בך, מה שגזל ממך בגלגולים הקודמים או אפילו מה שגזל מאחרים. היות שהיית אצל הרע בפנים ולמרות הכל לא נשברת. ולא רק שלא נשברת, אלא שהצלחת אפילו לשמוח.

לא בגלל העבירה שעשית, אלא בגלל שאתה יהודי. אתה שמח בגלל שאתה מאמין שהשם נמצא גם איתך, שגם לך יש תקווה, שיש לך גם מצוות, לא רק עברות, ולכן אתה ממשיך קדימה. העבירה באמת הפילה אותך אבל אתה יוצא משם ברכוש גדול. "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אמנם ירדנו למצרים אבל אחר כך יצאנו ברכוש גדול, זה מרמז על כל יהודי שנכנס למקומות גרועים כמו מצרים אבל אחר כך הוא יוצא ברכוש גדול. הרבה חושבים שהעניין של רבינו זה "עבודות" - לקום חצות לילה, להתבודד בבכיות במשך שעות, ללמוד ליקוטי מוהר"ן בעיון גדול. ויש כאן טעות גדולה. וודאי שרבינו מדבר על חשיבות הדברים הללו, אבל יש משהו מעל כל זה ואם לאדם אין את זה אז הוא לא יכול להגיע לכלום. העצה העיקרית של רבינו, לפני כל העצות האחרות וגם אחרי כל העצות האחרות, זה "אזמרה", לשמוח בנקודות הטובות שלו. אם אין לו את זה הוא לא יכול להתמיד בהתבודדות, הוא לא יכול לחזור בתשובה כמו שצריך, הוא לא יכול לזכות ללב נשבר, הוא לא יכול לזכות לישוב הדעת. וגם אם הוא זוכה לפעמים לאיזה "עבודות", בסוף הוא נשבר מזה, אין לו כוח להתמיד בזה, כי זה בא מתוך עצבות ולחץ, זה בלי שמחה. רבינו אומר בשיחות הר"ן, שכשאדם שמח כל היום אז קל לו לישב דעתו שעה ביום. רבינו אומר בתורה י' חלק שני: מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך זה אך ורק אך ורק בגלל שלא מתיישבים בדעתם, דהיינו שלא מתבודדים. "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת". כדי לצאת מהשטויות שלו ולהתקרב אל ה' באמת, אדם צריך לשבת עם עצמו כל יום ולישב בדעתו, אפילו כמה דקות, להגיד לעצמו: "מה יצא לי מכל זה? אני יודע שהכל שטויות, כל התאוות והמידות הרעות זה רק שקר, ובכל זאת, בורא עולם, מה אני אעשה? הלב שלי תמיד רץ אחרי השטויות האלה, תמיד אני עוד פעם נכשל". צריך לספר לה' מה שעובר עלינו ולבקש רחמים. זה נקרא ישוב הדעת. ומי שיעשה את זה כל יום, אפילו כמה דקות, יראה ברבות הימים והשנים אתה שהוא יזכה לצאת מזה. להפעיל כח נגד התאוות לא יעזור כלום, אם אתה תפעיל כח אז תשלם כפל כפליים. מי שינסה רק להתאפק, כמה ימים בודאי שתצליח להתאפק, אבל אם הוא יעשה את המלחמה נגד הרע שלו בלי התבודדות, בלי השם יתברך, בלי העצות של הצדיק, זה לא ילך, והוא לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן.

ועוד עלול ליפול אחר כך לירידה גדולה. מהי העצה של הצדיק? התבודדות, ישוב הדעת, אבל רבינו מסביר שם מדוע אנשים לא זוכים לזה? כי אין להם שמחה, כי הם בעצבות והמוח לא יכול לעבוד בעצבות. רבינו ממשיך ואומר: "אך דע, שע"י מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו לישב דעתו, רק ע"י השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו ויוכל לישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החירות, והוא בחינת מה שהנביא ישעיהו אומר: "כי בשמחה תצאו" שע"י השמחה נעשים בן חורין ויוצאים מן הגלות. ועל כן כשמקשר שמחה אל המוח אזי מוחו ודעתו בן חורין ואינו בבחינת גלות", אבל כשאדם במרה שחורה הוא נמצא בגלות, הוא לא יכול להתיישב בדעתו, הוא לא יכול לחשוב על האמת. בלי שמחה אתה לא יכול להתבודד, בלי שמחה אתה לא יכול ללמוד תורה, בלי שמחה אתה לא יכול להתגבר על התאוות ועל המידות רעות, בלי שמחה אתה לא יכול לעשות כלום. העניין העיקרי של רבינו זה עניין שמחה.

רבינו אומר: עצבות ומרה שחורה זה סיטרא אחרא. וכי מהיכן באות לאדם כל התאוות? רק מעצבות ומרה שחורה. אדם נופל לתאוות בגלל שאין לו שמחה, אין לו חיוּת. ולמה אין לו חיות? בגלל שהוא חושב שעבודת ה' זה משהו גדול, צריך לעשות הרבה, צריך לעשות דברים קשים ומיוחדים בשביל עבודת ה'. צריך דווקא לקום בחצות צריך דווקא התבודדות בשדה שעה ויותר, דווקא בבכיות מעומק הלב. פחות מזה זה לא נקרא בכלל עבודת השם. נכון, בודאי שצריך לכסוף להגיע לכל הדברים האלו, אבל איך מגיעים אליהם? זה רק אחרי שאדם מאמין שכל נקודה הכי קטנטנה, זה נקרא עבודת השם, זה חשוב ויקר בעיני השם. מישהו שאל אותי, דווקא תלמיד חכם חסיד ברסלב, שאל אותי באחד השעורים: איך אפשר לשמוח עם נקודות טובות? הרי נקודה טובה זה כמו ננס לעומת ענק. לעברות הוא קרא "ענק" ולמצוות הוא קרא "ננס". מי שמסתכל בספרים הקדושים באמת רואה את זה ככה. ככה אפשר בטעות להבין את זה, כאילו זה הרע שלנו הוא הענק, בפרט פגם הברית זה משהו אדיר מאד, ולעומת זאת הטוב שלנו, המצוות שלנו, זה בסך הכל ננס. שבת, טלית, תפילין, זה נראה כמו איזה דבר קטנטן. אמרתי לו: זה בדיוק ההפך. לא אני אומר את זה, זה כתוב: קח את כל העוונות שנעשו בעולם, מהאדם הראשון ועד האדם האחרון, את כל העוונות שנעשו במשך 6,000 שנה, תוסיף לזה את כל הצרות מהאדם הראשון עד האדם האחרון, כל הצרות במשך 6000 שנה, תוסיף לזה את כל תענוגי העולם הזה, ואת כל זה תשים בכף מאזניים אחת. בצד השני של הכף מאזניים תשים רק דבר אחד קטן: אתה מכניס יד לכיס בשביל להוציא 10 שקל כדי לקנות כיפה. כיפה, זה רק מנהג ישראל, זה לא דין, זה לא מצווה מן התורה. והתנועה הקלה הזו שאתה עושה עם היד כדי להוציא את הכסף.

עוד לא קנית, רק הכנסת את היד לכיס. את התנועה הזו של היד תשים על כף המאזניים בצד השני. ואפילו רק נקודה אחת, פירור אחד מהתנועה הזו, שוקל יותר מכל מה ששמנו בצד השני! רק בשביל התנועה הזו בלבד, היה כדאי לקדוש ברוך הוא לברא את כל העולם. זה בלבד כבר נותן לו כל כך הרבה נחת רוח שכבר היה משתלם לו לברוא את כל העולם. עברות זה כלום, זה ימחק לבסוף. יסורים וצרות גם הם יעלמו. תענוגות העולם הזה בוודאי יש להם סוף. אבל נקודה אחת קטנה של מצווה אחת קטנה היא עצם תכלית בריאת העולם והערך שלה גדול יותר מכל מה שהזכרנו. ואדם שיחיה את הדיבור הזה, הוא ירגיש כבר בעולם הזה גן עדן. כותב רבי נתן:  "כי רבותינו ז"ל אמרו: "טוב לאדם שלא נברא משנברא", ואם כן קשה למה נברא? ופירש רבינו ז"ל (בליקוטי מוהר"ן תורה ל"ט) שכפי פגעי העולם הזה בוודאי טוב שלא נברא , אבל בשביל התכלית בוודאי מה טוב שנברא. כי אי אפשר להנשמה להשיג התכלית כי אם על ידי שעוברת בזה העולם המעשה. וכאשר באמת הרבה בני אדם קובלים על ימיהם ואומרים למה נבראו, מחמת ריבוי הצרות והייסורים שסובלים בזה העולם. אך בשביל התכלית שיזכה אפילו הפחות שבפחותים והקל שבקלים בוודאי כדאי כל הייסורים והצרות שסובל בזה העולם  ולאחר,  כי  הכל  כדאי  בשביל  התכלית, שאי אפשר לזכות אליו שום מלאך כי אם נשמת ישראל, כי אחר כך יזכה למה שיזכה, עין לא ראתה" (ליקוטי הלכות יורה דעה גילוח ב' אות ח' ). "ואפילו נקודה אחת של מצווה קלה של הקל שבקלים - אין כל העולם נחשב כנגדה" (ליקוטי הלכות אורח חיים תחומין ו' אות ב'). וכותב עוד בעניין זה רבי אברהם בן רב נחמן ("כוכבי אור" חלק ששון ושמחה תפילה א' בהגהות): "ואף אם אמרו חז"ל: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", כפי התכלית האחרון שיזכה כל אחד, בוודאי טוב יותר מה שנברא. וזה נאמר אפילו על הפושע שבפושעים , שאין פושע יותר ממנו, כי גם כל העונשים מרים ומרורים שלו, שיצטרך לסבול עד אשר יזדכך, אף על פי שיהיו קשים וגרועים מכולם, כאין יהיו נחשבים נגד העונג אשר יזכה גם הוא, גם אם לא עשה בזה העולם רק מצווה אחת". ומה אנחנו עושים? אנחנו עושים בדיוק להיפך.

כל היום מדברים רק על העוונות ועל התאוות ועל הצרות והייסורים וזה בעצם אוויר, זה כלום, זה רק אחיזת עיניים. רבינו מגלה לנו, הוא נתן לנו את מפתח הגאולה. אתה רוצה לגאול את עצמך מכל השטויות האלה? מכל העוונות שלך? מכל הצרות והייסורים שלך? מכל התאוות שלך? מה המפתח? שמחה. רק שמחה. בפעמים האחרונות שהייתי באומן, כל פעם שבאתי לציון של רבינו, ועמדתי לפני הציון ורציתי לשפוך את לבי, אז דבר ראשון הרגשתי שלא נותנים לי, כאילו אומרים לי משמיים: "מה אתה בא רק לספר צרות? דע לך, העצה לצאת מהצרות האלו, מהעוונות האלו, מהתאוות האלו, זה לא ע"י שאתה תבכה כל היום על זה, ע"י זה אתה רק מעמיק את הבור. קודם כל תודה להשם יתברך. אתה תצא מכל זה רק עם שמחה, רק כשתדע ותאמין, כמה יקרה וחשובה כל מצווה שאתה זוכה לעשות. אם אנחנו באים כל הזמן עם הראש שלנו, שעובד כל הזמן רק לראות את השחור, אז זה כולו יצר הרע, זה לא שייך לקדושה. לזכות להרגיש כאב חטאינו, לזכות ללב נשבר אמיתי ולצעוק צעקה עמוקה מתוך הלב על העוונות שלנו, זה יכול לבוא רק מתוך שמחה, זה לא יכול לבוא מתוך עצבות ומרה שחורה. וזה שאנחנו כל היום מתלוננים, ואפילו מתבודדים ומדברים כל הזמן על העוונות שלנו, זה כולו יצר הרע, כולו סיטרא אחרא. למה? כי זה בדיוק מה שהוא רוצה, וככה אנחנו בעצם בידיים שלו. אם מסתכלים כל היום על הזבל שלנו רק נכנס יותר עמוק לזבל, לא יותר מזה.  גם בגשמיות - בבית יש פח זבל והוא נמצא בתוך ארון או באיזה פינה, ואף אחד לא חושב עליו, אף אחד לא מתעסק איתו כל הזמן. אם יש לכלוך, אז פשוט מנקים אותו, זורקים את הזבל לפח וזהו זה. לא מתעסקים עם זה יום ולילה. אחר כך מורידים את הזבל לפח הראשי ומי שאחראי על זה אוסף את זה וזורק אותו רחוק מאד ממך ומהבית שלך. לא מתעסקים עם זבל, זורקים אותו וזהו זה. אם אדם עוסק כל היום עם הזבל שלו, אז אחר כך כשצריך לרוקן באמת את הזבל, אז אין לו כוח. אין לו כבר כוח לעשות תשובה ולזרוק את הזבל באמת, כי הוא כל היום סביב הזבל.

מי שרוצה לנקות את הזבל, דהיינו מי שרוצה להפטר מהעוונות שלו, מהתאוות, מהפיתויים למיניהם, העצה היא להתעסק דווקא עם הטוב, וע"י זה, ע"י השמחה, אדם יכול לפתוח את כל השערים: שערי תשובה, שערי תורה, שערי תפילה, שערי התבודדות, שערי פרנסה, שערי הצלחה. עם שמחה כל השערים הם נפתחים, אבל עם זבל הכל נסגר. נכון שלהגיע לשמחה זה לא דבר קל, אבל צריך להתחיל לעבוד על זה, צריך להתחיל להבין שזו הנקודה בה' הידיעה. עד שאתה מדבר על התאוות שלך, עד שאתה מדבר על הפגמים שלך ועל העוונות שלך, קודם תדבר על השמחה, קודם תבקש: "ריבונו של עולם, תן לי שמחה! אתה הרי נותן לי כל כך הרבה, תן לי לשמוח במה שאתה נותן לי". ורק אחר כך תוכל לדבר על עוונות, כי אז תדבר עם טעם, תדבר מצד הקדושה, אבל כשסתם אתה מקשקש, תמיד בא להשם יתברך ורק רואה את השחור, רק רואה את הזבל שלך, אז אתה רק מוסיף זבל על הזבל, לא יותר. כולנו נמצאים באותה סירה, אבל ברוך השם התקרבנו לכזה צדיק, פרופסור גדול. פרופסור נחמן נתן. נחמן נתן זה ביחד, רבינו אמר: "נחמן נתן צוחקים מכל העולם", ואני אומר שכל אחד יכול להוסיף את השם שלו במקום השלישי. מי שמציית לרבינו ולתלמידו רבי נתן, ועיקר הציות זה קודם כל לשמוח, לעבוד על נקודות הטובות, להתחיל לעבוד על זה, אז הוא יכול להוסיף "נחמן נתן אליהו - צוחקים מכל העולם". היום אסור לדבר היום מוסר, אסור כמעט לדבר דברי התעוררות. כך כותב רבי נתן: "כי לפעמים על ידי שהאדם רואה דברי מוסר בספרי יראים או ששומע תוכחה ומוסר מאיזה איש חשוב, הוא נופל בדעתו יותר ויותר, מחמת ששומע גודל עונש החטא ועד כמה וכמה מגיע הפגם של נדנוד עבירה ואפילו של תאוות שאינם איסור גמור וכו' והוא יודע בנפשו שפגם הרבה מאד מכל שכן מי שיודע בנפשו שפגם וחטא בעבירות ממש רחמנא ליצלן, ובפרט שיש אנשים שחטאו הרבה מאד רחמנא ליצלן, ואזי יכול להיות שכל מה שרואים או שומעים מוסר יותר יפלו בדעתם יותר וכנ"ל. וזהו בחינת יראה רעה שצריכין לברוח ממנה, מאד כי צריכין לקבל יראת ה' רק לחיים ולא למות חס ושלום, דהיינו לקרב את עצמו להשם יתברך על ידי היראה והמוסר ולא להתרחק חס ושלום. ועתה האיר ה' עיני ומצאתי מפורש בפסוק עניין זה (במשלי י"ט) וזה לשון הפסוק: "חדל בני לשמוע מוסר לשגות מאמרי דעת". והמקרא תמוה לכאורה. ועל כן באמת רש"י ז"ל נדחק בפירושו וכתב מקרא קצר הוא. אבל עתה מבואר היטב פירוש המקרא כפשוטו, שהפסוק מזהיר את האדם שימנע ויחדל את עצמו מלשמוע מוסר ותוכחה המזיקים לו, הגורמים לו לשגות מאמרי דעת. דהיינו כנ"ל שעל ידי המוסר והתוכחה יפול בדעתו יותר עד שחס ושלום ישגה מאמרי דעת, על ידי זה צריך לחדול ולמנוע עצמו מזה כי צריכין לקבל תורה ומוסר רק לחיים ולא למות. וכבר אמרתי בזה דברי צחות לכמה בני הנעורים הרוצים להתקרב להשם יתברך ועל פי רוב נופלים בדעתם על ידי עניין הנ"ל מחמת שמוצאים או רואים בספרים קדושים כמה וכמה הם מחמירים מאד על פגם כל שהוא, ואמרתי להם: תדעו שכל מה שכתוב בספר ראשית חכמה הקדוש ובשאר ספרי מוסר עניני קדושה וטהרה גדולה אין הכוונה שאתם לא תהיו אנשים כשרים, רק הכוונה כדי שתהיו אנשים כשרים, היינו שכוונתם לקרב ולא לרחק, שמזהירים את ישראל שיתרחקו אפילו מפגם כל שהוא, כי בוודאי כך ראוי שיתנהג איש הישראלי לפי עוצם קדושתו בשרשו. אבל אף על פי כן אין כוונתם חס ושלום שמי שלא עמד בזה ופגם מה שפגם חס ושלום שיתרחקו ויפלו בדעתם עוד יותר חס ושלום. כי כבר הזהירנו שלמה המלך עליו השלום: "אל תרשע הרבה" וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: "מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויעכל שום?" בתמיה.

וכבר מבואר בדברי אדומו"ר ז"ל כמה תורות וכמה שיחות יקרות גדולות ונוראות על זה איך צריך האדם להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בכל עת תמיד, יהיה איך שיהיה. והכלל שבכל דברי תורה, בכל דיבור ודיבור ובכל עניין ועניין יש בו בחינת "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", בחינת "זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות", ועל כן צריכין ליזהר מאד שלא יקבל היראה והמוסר לרעה חס ושלום, רק לטובה שמעוצם היראה יחזק את עצמו לקיים דברי רבינו ז"ל, שהזהירנו להאמין בחסדו וטובו יתברך שאינו נפסק לעולם, ולחזק את עצמו בכל עת מחדש בכל מה שיוכל, כמבואר בדברינו כמה שיחות קדושות ונוראות בעניין זה, אשריך אם תאחז בהם" (ליקוטי הלכות יורה דעה בהקדמה) ומה שכותב רבי נתן אנחנו רואים היום במציאות. אנשים כל כך חלשים היום שברגע שמדברים איתם דברי מוסר, הם מיד נופלים בדעתם מזה. אולי יש כמה יחידי סגולה שמגיבים אחרת, אבל רוב רובם של האנשים היום, גם בעולם החרדי, גם בעולם החילוני גם בעולם הדתי והמסורתי, גם בעולם התורה והישיבות, כולם היום שבורים ורצוצים. אנשים חלשים מאד, המוח חלש, הנפש חלשה. כל דבר מוסר מפיל את האדם, הוא כבר רואה הכל שחור. היום אנשים לא יודעים לקבל דברי התעוררות ודברי מוסר בצורה נכונה. כל דבר מיד מערער את הנפש. מה שנחוץ היום לנפשות החלושות של הדור הזה זה רק דברי רבינו. אדם שחושב ללכת עם התעוררות, עם מוסר, עם יד קשה, טועה ומטעה. אם רבינו אמר "רק אזמרה ורק אזמרה" אז אין שום דרך אחרת. היום הדרך לצאת מהתאוות, מהמידות הרעות, מהיצרים הרעים, הדרך לתת לאדם חשק לעבודת ה' - זה אך ורק שיחפש בעצמו את הנקודות הטובות. רבינו ראה את זה כבר לפני 200 שנה, ואף אחד לא ישנה את זה. היצר הרע בא אליך להפיל אותך ואומר לך: תראה איזה עבריין אתה, אתה לא מתבייש?  ועבריין כמוך בא לבית הכנסת? הרי אחד כמוך לא ראוי לעשות שום מצווה. וכשאתה באמת מסתכל, אתה רואה שהוא צודק. כל מה שהוא אמר לך, כל הדו"ח ששלח לך, הרי באמת עשית לא פעם ולא פעמיים. עשרות ומאות פעמים עשית מעשים רעים ומכוערים. ואם כך באמת אולי היצר הרע צודק? אולי לא מגיע לי להיכנס לבית הכנסת? אולי אני בא וממש משקר לה'? לא מספיק שעשיתי כאלו חטאים ועכשיו אני מראה את עצמי כצדיק שבא לבית הכנסת. רבינו אומר: "נכון, כל מה שהוא אומר לך זה נכון. אבל הפירוש של המצב הזה הוא בדיוק להיפך.

זו צריכה להיות השמחה שלך, שגרוע כמוך יכול לבוא לבית הכנסת. ברוך ה' שאין שומר בפתח שבודק אותך. "ואם אתה רחוק מאד מאד ממנו יתברך, ונדמה לך שאתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך, עם כל זה כנגד זה תדע, שאיש כזה, שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך, היא גדולה ויקרה מאד מאד, ואפילו נקודה קטנה מאד, שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכה אלפים פרסאות בעולמות עליונים" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח). אתה לא שקרן, אתה באמת קשור לקדושה ורוצה קשר עם ה'. עובדה שאתה עושה איזו מצווה או מעשה טוב. היצר הרע הוא שקרן. אם עשית רע זה לא אומר שאתה שייך לרע. אתה שייך לטוב ומה שעשית רע זה רק בגלל שפיתו אותך, בלבלו אותך, הכשילו אותך. הרע זה לא הרצון האמיתי שלך. הרי יש לך נקודות טובות וזה מוכיח שאתה קשור לקדושה. אבל למה רבינו קורא לטוב שלנו "נקודות", אם זה דברים כל כך גבוהים ויקרים? התירוץ הוא פשוט - אם נסתכל על הכוכבים הרי הם נראים כנקודה. למה אבל כל כוכב הוא עולם ומלואו. יש כוכבים יותר גדולים פי כמה וכמה מכדור הארץ פי כמה, אבל בגלל שהם רחוקים מאיתנו מיליוני קילומטרים, לכן בגלל המרחק הם נראים קטנים, אבל הם לא קטנים באמת. וכך הם המעשים הטובים שלנו בעולם הזה. הם נראים קטנים, כי אנחנו לא רואים את הצד הרוחני שלהם, רק את הצד הגשמי, אבל באמת הם גדולים כמו עולמות שלמים, עולמות אין סופיים, שהם באמת הרבה יותר גדולים מכל כוכב שבעולם. כל התאוות והצרות והייסורים שיש בעולם הזה, הכל נברא למען הבחירה. העולם הזה מלא גשמיות, מלא פשע ורשע. ואם בעולם כזה אדם זוכה, אפילו פעם אחת בחיים, לבחור בטוב, גמרנו, הוא עושה דבר אדיר, שאפילו כל מלאכי מעלה אינם יכולים לעשות.  כל שכן אם הוא בוחר בטוב אין סוף של פעמים בימי חייו. רבי נתן כותב לבנו ("עלים לתרופה מכתב ר"ב): "כל העולמות, עם כל עבודתם הגדולה, שעובדים אותו יתברך באימה וביראה תמיד, אינם עולים אצלו יתברך כלל, כנגד שיחה אחת ותפילה אחת של בן אדם השפל הזה שבזה העולם". מהמלאכים אין לו כמעט נחת רוח, בגלל שהוא ברא אותם כאלה קדושים וטהורים, ואין להם יכולת בחירה להתנהג בצורה אחרת. התכלית של כל הבריאה זה האדם, הבעל בחירה, זה עם ישראל, שנמצאים בעולם הגשמי. אנחנו מלאים צרות וייסורים, אנחנו מלאים תאוות ומידות רעות ויש לנו יצר הרע כזה גדול שמשגע אותנו יום ולילה, ובנוסף לזה עוד כל מיני בעיות וצרות וכל זה בתוך כזה עולם של שקר ודמיונות ובתוך כל השקר הגדול הזה יהודי מתגבר ועושה משהו טוב. אנחנו לא יכולים להבין איזה דבר עצום זה, אין לנו דרך להבין איזה תענוג יש לבורא עולם מכל נקודה טובה הכי קטנה שיהודי עושה בעולם כזה. הוא מתפאר בפני כל פמליה של מעלה, לפני כל המלאכים והצדיקים. הוא אומר: "תראו, יש לי פה אחד בעולם הזה. תראו באיזה לכלוך הוא נמצא, איזה טונות של רע ושקר מקיפים אותו מכל הצדדים יום ולילה. תראו כמה פיתויים מפתים אותו ובתוך כל השקר הגדול הזה, תראו מה הוא עושה למעני". את הדיבורים האלה כולם צריכים לשמוע. אם יקלטו את הדיבורים האלה, אם יאמינו באמת לדברי הצדיק, אז כולם יראו שאפשר באמת להתקרב אל ה' יתברך. כל אחד יכול, לא משנה מה הוא עבר ומה עבר עליו. זה בכלל לא רחוק מאתנו, זה קרוב מאד, כמו שכתוב בתורה: "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמיים היא לאמר: מי יעלה לו השמיימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה.

ולא מעבר לים היא לאמר: מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל' י"א - י"ד) מה בסך הכל רוצים ממך? בורא עולם מבין אותך "כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו" (תהילים ק"ג י') אין לו טענות אליך. מה בסך הכל הוא רוצה ממך? הוא רוצה עוד תנועה אחת קלה אל הקדושה, עוד דיבור טוב, עוד רצון טוב. ברוך ה', בחסד חינם, הגענו לפרופסור גדול, פרופסור נחמן נתן, והוא מצייר את בורא עולם כאב רחמן, חנון המרבה לסלוח. ואדם שיודע את זה, שמאמין בזה, מיד ירצה רק להתרפק על אבא כמו ילד קטן. איזה מתוק אבא שלנו, הוא אוהב אותנו, הוא רוצה בנו. מה אבא יכול לבקש מילד קטן? שיגיש אוכל לשולחן? שירחץ כלים? לא. הוא רק יהנה כשהבן שלו יגיד לו איזה חצי מילה. כך בדיוק הקדוש ברוך נהנה כשאנחנו רוצים את קירבתו. כך כותב רבי נתן לבנו ("עלים לתרופה מכתב רנ"ד): "אך לאשר ידעתי עוצם תשוקתך לשמוע דברי אמת, אמרתי להודיעך מעט משיחתנו בשבת קודש העבר, מגודל מעלת הדיבור והשיחה לפניו יתברך. והזכרתי מה שראיתי במדרש פרשת ויקרא פרק ב', שמביא שם פסוק: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד", ואיתא (מובא) שם: איזה (הוא שנקרא) ילד שעשועים? כבן שניים או שלוש שנים. וחד אמר: כבן ארבע וחמש שנים. ופירשו שם המפרשים, שאחד אמר כבן שתיים שלוש שנים, שאף על פי שתינוק כזה אינו יכול לדבר, כי אם ברמז ומדבר חצי דיבור, אף על פי כן אביו משעשע בו בדיבוריו וממלא חפצו. וחד אמר: כבן ארבע וחמש שנים, שאז דיבורו שלם ומבקש מאביו בפה מלא: "תן לי חפץ פלוני או חפץ פלוני", ואביו ממלא בקשתו. ואף על פי שאין מבואר שם בהפירוש כל כך, ביארתי העניין יותר, כי אני בעניי הוצאתי מזה התעוררות הרבה לענייננו למה שהזהירנו הוא זיכרונו לברכה, לפרש שיחתו לפניו יתברך בכל יום. כי תהילה לא-ל הבנתי ממדרש זה התחזקות והתעוררות עצום לזה. כי מובן ומבואר מזה, שאפילו כשאדם אינו יכול לדבר כלל לפניו יתברך ולפרש שיחתו היטב, אף על פי כן יקר בעיניו יתברך אפילו אם מדבר ברמז ובחצי דיבור,כמו תינוק בן שתיים או שלוש שנים, ולפעמים עוזר השם יתברך ומדבר דיבורים שלמים, כתינוק בן ארבע או חמש שנים. וכך ישראל יקרים בעיניו כשמדברים ומשיחים צרכיהם לפניו, ונקראים "ילד שעשועים".  והבן היטב לקיים כל זאת בפשיטות, כי הוא חייכם לנצח. כי אי אפשר לעבור זה העולם בשלום, כי אם על ידי זה שכתבנו כאן, כי אין כוחנו אלא בפה". אנחנו באים אליו ואומרים לו: "אבא, תרחם עלינו. אבא, אתה מבין מה עובר עלינו". רבי נתן אומר ששני ההסברים לפסוק "הבן יקיר לי" הם אמת. ודאי שלכתחילה אשרי מי שיכול לדבר באופן ברור, אבל גם אשרי מי שמדבר רק חצאי מילים. בורא עולם משתעשע בו בכל מקרה. וכך אדם בא לדבר עם הקדוש ברוך הוא מתוך שמחה, לא מתוך עצבות ולא מתוך לחץ. בקדושה אין כזה דבר לחץ, אין כזה דבר עצבות או מרה שחורה. בקדושה יש רק שמחה. יש כמובן גם שברון לב, אבל לא לחץ. לחץ זה סטרא אחרא. הלחץ בא מהדמיונות של היצר הרע שאומר לנו שאנחנו בריאים לגמרי. תארו לעצמכם שמביאים חולה לחדר מיון. בא איזה רופא, בודק אותו ואומר: "הוא צריך לאכול בשר". על מה אתה בכלל מדבר? הבן אדם חצי מת. אנחנו לא עוסקים בתפריט שלו, מה הוא צריך לאכול. הוא צריך עזרה ראשונה, הוא צריך אוכל עדין, בשום פנים לא בשר. מגיע חולה לבית חולים עם התקפת לב, בא איזה רופא ואומר: "אתה רוצה להיות בריא? אתה צריך כל יום לרוץ ולעשות ספורט". על מה אתה מדבר? קודם כל תרפא את הלב שלו, אולי צריך ניתוח דחוף, לשחרר את הסתימות. מה אתה מדבר איתו עכשיו על סדר יום של אדם בריא? מי שאין לו סתימות בלב, אין לו דלקת ריאות, הכליות עובדות, הלב בסדר, המח בסדר, כלי הדם בסדר, אדם כזה אולי צריך להתחיל לרוץ. אבל אדם באמצע התקפת לב? וזה הרי המצב שלנו. הלב לא בסדר, המח לא בסדר, כלי הדם לא בסדר, שום דבר לא בסדר. אז מה אפשר לצפות מאיתנו? ניקח לדוגמא את השבת. הצדיקים, כאשר הגיעה השבת, היו שמחים מעל ומעבר על השבת בעצמה. עצם השבת הגיעה, והם זכו גם להתפלל והם זכו גם לעשות קידוש וסעודות שבת. כמה הם היו שמחים על כך. וכל כך היו שמחים, עד שקיבלו כוח לא לישון כל השבת וללמוד כל מסכת שבת. כך קורה לאנשים בריאים. אבל אנחנו כשבאה שבת, אנחנו בכלל לא רואים אותה, אנחנו בכלל לא שמחים בה. אנחנו רק רוצים להשיג את אותן תוצאות כמו הצדיקים. אנחנו רוצים לקום לפנות בוקר וללמוד כמה שעות ולגמור את כל התהילים ואחר כך ללכת לתפילת ותיקין ואחר הצהריים גם כן ללמוד כמה שעות.

אז נרגיש שהשבת שלנו שווה משהו.  אבל אם אתה עובד קשה כל השבוע ולא קמת לפנות בוקר, קמת בבוקר רגיל ואחר הצהריים כשהלכת לישון לא הצלחת לקום, הגעת רק למנחה, אז מה אתה רואה מכל השבת? אתה רואה רק שלא קמת לפנות בוקר ולא הגעת לשיעור אחר הצהריים. את השבת לא ראית, את התפילות לא ראית, את הסעודות לא ראית, את זה שקמת לא ראית. כל זה מראה שאנחנו חולים, אנחנו שוטים.  שוטה זה אחד שמאבד מה שנותנים לו. והרי בורא עולם נתן לך את השבת. קודם כל תקפוץ משמחה: הגיעה קדושת שבת. ואתה זכית לשמור שבת, לקיים סעודות שבת, להתפלל את תפילות השבת. אתה לא מבין שרק על זה צריך לקפוץ מרוב שמחה? במוצאי שבת החבר שלך מטלפן: "מה נשמע משה?" ואתה עונה: "אל תשאל איזה שבת היה לי, איזו שבת גרועה". "מה קרה? חיללת שבת?" "לא, מה פתאום, מה אני גוי? בטח ששמרתי שבת". "אז מה -  לא אכלת סעודות שבת?"  "אכלתי".  "מה, לא התפללת?" "התפללתי". "אז מה קרה?" "לא קמתי לפנות בוקר, לא אמרתי תהילים, לא למדתי".  לפי דעתו של "הצדיק" הזה צריך לעשות לוויה לשבת הזו, צריך לשבת עליה שבעה. זה אדם נורמלי? זה אדם חולה. ולאדם כזה צריך לומר מוסר? איתו צריך לדבר דברי התעוררות? הרי גם ככה הוא חושב שהוא הכי גרוע. קודם כל צריך לרפא אותו מהשיגעון, מהעין הרעה שיש לו על עצמו. קודם כל שירגיש שבת, שיאמין שעצם השבת זו כזו קדושה! וכך גם כשעבר יום חול. אדם זכה להניח תפילין, טלית, התפלל, למד גם כן. ומה הוא רואה בסוף היום?  ביטול תורה. אז הגענו לפרופסור שיכניס לנו משהו אחר במוח. טורפים לנו את המוח.

גם אותי הטריפו, אבל ברוך ה' סוף כל סוף הגעתי לרופא, הגעתי לרופא אמיתי שמדבר איתי אמת. זה פרופסור נחמן נתן, תזכרו את השם. "נחמן נתן הם צוחקים מכל העולם". אם אתה רוצה להצטרף אליהם, תיקח את התרופות שלהם, וגם אתה תצחק מכל העולם. לא בלעג חלילה, פשוט אתה תראה פתאום עולם יפה, אתה תתחיל לראות את השבת. יש ארבע תפילות בשבת ואני זכיתי לזה! ועוד קריאת התורה פעמיים! ועוד שלוש סעודות שבת וקידוש על יין וסעודה רביעית! אז כל מוצאי שבת תעשה חתונה ולא לוויה. תשיר שירים ותשבחות ולא תהיה באבל. תתחיל באמת לשמוח עם החיים שלך.