חג הפסח גורר באופן מסורתי עלויות גבוהות יחסית ברכישת מצרכי מזון כשרים לפסח, וברכישת מזון לצורך החג.
ברמ"א על הסימן הראשון של הלכות פסח בשולחן ערוך מובא המנהג לערוך מגבית לצורך קנית חיטים לעניים (להכנת מצות) לקראת פסח, שכל בני העיר צריכים להשתתף בה. יש אומרים שהמקור למגבית הוא כבר בתלמוד הירושלמי.
מגבית זו נחשבת מגבית חובה, ופרנסי העיר הוסמכו לכפות את תושבי העיר (כולל את התלמידי חכמים הפטורים משאר המיסים העירוניים) להשתתף בה.
כתב מרן השלחן ערוך בתחילת הלכות פסח, שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. וכתב הרמ"א, ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. עד כאן. ובתורה נאמר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה וכו', וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים פרק טז).
ופירש רש"י בשם המדרש, הלוי והגר והיתום והאלמנה, הם ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך.
ומכאן שמי שדואג לשמח את העניים והאביונים, הלוי (שאין לו מעות לחג הפסח מפני שלא היתה להם קרקע בארץ ישראל), והגר, היתום והאלמנה, שהשם יתברך הוא דואג להם ומחשיבם "שלו", השם יתברך משלם שכרו ומשמח ארבעה שלו, שהם, בנך ובתך ועבדך ואמתך. ומי שאינו משמח ארבעה של ה' יתברך, אין ה' יתברך דואג לו שישמחו אלה שהם שלו, בנו ובתו וכו'.
ולכן חובה קדושה על כל איש ישראל לתת צדקה לעניים קודם חג הפסח, שיהיה להם די מעות לקנות צרכי הפסח, וכיום תהלות לאל יש אגודות צדקה אמינות שניתן להעביר אליהם את כספי הקמחא דפסחא שהם ידאגו לתת אותם לעניים, וכן יש מקומות שבהם גבאי בתי הכנסת אוספים כספים מן המתפללים והם אחראים להעביר את הכספים לעניים. ויש להזהר לתת המעות אך ורק לגופים אמינים.
ומעשה היה לפני כשלשים שנה, בעת שמרן רבינו הגדול שליט"א היה דר בעיר תל אביב, והיה המצב הכלכלי קשה, והיו מבני העיר תלמידי חכמים שעוסקים בתורה, ומצבם הכלכלי היה בכי רע ולא היה להם כסף לקנות לעצמם ולבני ביתם את כל צרכי החג. ואותם התלמידי חכמים היו לומדים בישיבת "תורה והוראה" שעמדה תחת ניהולו של הרה"ג אליהו שרים זצ"ל. הלה בראותו את המצב הקשה אליו נקלעו האברכים שלו, פנה למרן הרב שליט"א, שיפעיל את השפעתו על עשירי העיר שינדבו כסף לתתו לאברכים של הישיבה. ומרן הרב שליט"א זימן אליו את בני העיר שמבוססים ודיבר על לבם שיתרמו למען מטרה נכבדה זו, ואכן כמה מנדיבי העיר תרמו לבני הישיבה מעות בשביל לקנות את צרכי החג.
והנה אחד מבני העיר, היה עשיר ומבוסס מאד מבחינה כלכלית, והיתה לו חנות גדולה ברחוב אלנבי בעיר, מקום מרכזי ומוצלח באותם הימים לעשות עסקים. ומרן הרב שליט"א קראו אליו לדבר עמו. הגיע אותו אדם ללשכתו של הרב, והרב דיבר על לבו כפי שדיבר עם שאר נדיבי העיר, שבהיות ומצב האברכים קשה מאד, והיוקר מאמיר, ואין להם כסף לקנות לעצמם צרכי החג, לכן הוא מבקשו שיתרום גם הוא למען מטרה זו.
מיד השיב אותו עשיר לרב ואמר לו, שמצבו כעת הוא אינו טוב כמו שהיה, ויש לו התחייבויות רבות בענינים עסקיים, ולכן קשה לו מאד לתרום לאברכי הישיבה. מרן הרב שליט"א, שידע כי מצבו של אותו האיש הוא טוב מאד, ורק תואנה הוא מבקש לברוח מחובה קדושה זו, אמר לו, ראה, כי הרי אמרו רבותינו במדרש, אם אתה משמח ארבעה שלי, אני משמח ארבעה שלך, ואם אין אתה משמח ארבעה שלי אין אני משמח ארבעה שלך. לכן אני מפציר בך שוב, שתשמח את אותם העניים שהשם יתברך מבקש טובתם, ובזכות המצוה תזכה גם אתה לשמוח בחג הפסח. אך הדברים היו ללא הועיל, ואותו עשיר המשיך בשלו וחזר על טענותיו כי כעת מצבו דחוק והוא אינו יכול לעזור לרב בשום ענין. ראה הרב שדבריו נופלים על אזניים ערלות, ופטר את אותו העשיר לשלום בברכת הצלחה וכל טוב.
והנה, מיד לאחר חג הפסח, צילצל הטלפון בביתו של מרן הרב שליט"א, ומן הצד השני עמד אותו אדם שקודם החג נמנע מלתרום לעניי הישיבה. שאל אותו הרב מה רצונו, והלה השיבו כי הוא מבקש לפגוש את הרב באופן דחוף ביותר. נעתר לו הרב וקבע לו זמן לפגשו בלשכתו תיכף ומיד. הגיע אותו האיש ללשכת הרב, וחזותו הוכיחה עליו כי הוא נסער מאד ונעצב אל לבו. שאל אותו הרב, מה אירע שאתה מבקשני להפגש כל כך בדחיפות. מיד פתח העשיר בקול בוכים והחל מספר לרב, הנה כבוד הרב בודאי זוכר שכמה ימים לפני החג קראני אליו וביקשני לתרום לעניים של הישיבה, ואני אמרתי לרב שאין בידי יכולת כעת לסייע.
אמר לו הרב, זוכר אני. אמר לו, וזוכר הרב גם שאחר כך אמר לי, אם אתה משמח ארבעה שלי אני משמח ארבעה שלך, ואם לאו איני משמח ארבעה שלך?, ענה לו הרב, זוכר אני. אמר לו אותו עשיר, הנה בשעה שאמר לי הרב את הדברים הללו, צחקתי בלבי ואמרתי לעצמי, הלא יש לי הון גדול, וחיי הולכים למישרים, ובני ובנותי מכבדים אותי מאד, וגם אשתי חיה עמי בשלום, אם כן בלי ספק תגדל שמחתי בחג הממשמש ובא, ומה זאת אומר לי הרב אם אין אתה משמח ארבעה שלי אין אני משמח ארבעה שלך. וכך הלכתי לביתי שמח ומאושר על כל הטוב שיש לי, ועל כך שהצלחתי להתחמק ממה שניסה הרב להטיל עלי.
והנה בליל הסדר, באתי לביתי מבית הכנסת, ושני בני הגדולים היו יושבים בסלון הבית, ובראותם שהגעתי הביתה אמרתי להם איזה דבר. מיד קמו שניהם כנגדי ותפסו אותי משני הצדדים, ואמרו לי, די! נמאס לנו ממך ומכל השטויות שלך, וזרקו אותי כמו שאני מן הבית ונעלו הבית אחריהם. ואני הייתי יושב כל אותו ליל הסדר בחצר הבית ועיני זולגות דמעות על שעוללו לי שני בני שאת כל הטוב שהיה לי נתתי להם. והייתי מתבונן מה זאת עשה ה' לי, ותיכף נזכרתי בדברי הרב שאמר לי, "אם אין אתה משמח ארבעה שלי אין אני משמח ארבעה שלך", והבנתי לבושתי על מה אירע לי ככה. ולכן אני בא לכבוד הרב להודיע כי אני חוזר בתשובה ומבקש מחילה על חטאי ועווני, אנא כבוד הרב, תסלח לי גם אתה על מה שדיברתי איתך בדברי שקר, ותברכני שישמחני ה' וילכו בני בדרך טובה. עד כאן היה המעשה. ישמע החכם ויוסיף לקח.