מדוע מברכים תינוק "כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים"?

פעם נזדמנו חבורת חסידים אצל אחד מחסידי קוצ׳ק הנודעים, שעמד להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, עליו השלום. ובעוד המוהל החל מסדר את מכשיריו ליד כיסא הסנדק, היו החסידים מסיחים בדברי תורה ובשיח צדיקים, בקשר למצות המילה, שלכבודה נתכנסו ובאו לאותו המקום. פתח אחד המסובים, מזקני חסידי קוצ׳ק, ואמר: צאו וראו, שאין הבריות אומרים: "אנו הולכים ל"מילה", כי אם "אנו הולכים לברית'".

ואם נתבונן - המשיך אותו החסיד - באותיות המלה "ברית", נראה שהן עולות למניין תרי"ב(= 612), דבר המרמז לתרי"ג {613} מצות, חסר אחת. ואכן, לאחר שהאב הכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, נותרו מ-תרי"ג מצות התורה רק 612 מצוות לקיים - כמניין אותיות "ברית".

שאל אחד האברכים את הדובר: מדוע אנו מברכים את הרך הנולד: "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים"? לדעתי, פשוט הדבר עד מאוד – השיב החסיד הנשאל – הכל מודים שהתינוק נכנס בבריתו של אברהם אבינו ללא שמץ של גאוה, וללא פניות רעות. משום כך, מאחלים אנו לתינוק זה, שגם לתורה, לחופה ולמעשים טובים, יכנס באותה רוח טהורה, שאין בה גאוה והתנשאות, והיא נקיה מכוונות פסולות...