גדולת הענווה: העשיר שהתגאה בפני הצדיק מאפטא

"וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם"    

הצדיק רבי אברהם יהושע מאפטא, בעל "אוהב ישראל", נסע פעם לעשות את השבת בעיר אחת במרכז רומניה. באותו מקום דרו שני בעלי בתים אמידים, שדירותיהם היו מרווחות ומרוהטות בטוב-טעם, ושניהם בקשו להתכבד בכבוד הגדול, לארח בביתם את רבם ומאורם של ישראל.

התעניין הצדיק מאפטא בטיבם ובמעשיהם של שני בעלי בתים אלה, והוברר לו שאחד מהם אינו מדקדק ביותר במצות, ועם זאת הוא ענותן וצנוע ואינו מתהדר בעושרו. לעומתו נודע העשיר השני כירא שמים המהדר במצוות, אלא שהיה מתגאה בתורתו ובמעשיו בפני הבריות. בחר הרב מאפטא להתאכסן אצל בעל הבית הראשון הענותן והצנוע.

וכאשר נשאל פעם הצדיק על-ידי מקורביו, מדוע העדיף אותה אכסניה, ופסח על ביתו של הגביר שנודע בכל העיר כמדקדק במצוה קלה כבחמורה? השיב הרב לשואלים: אותו גביר נקי אמנם מכל עבירה, אבל כיון שפגום הוא במידת הגאוה, נאמר עליו בגמרא: "אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם" [סוטה ה' עא']. ואם הקב"ה, כביכול, אינו יכול להימצא עם בעל גאוה במחיצה אחת לא כל שכן אני! אבל הגביר השני, שטבועה בו מידת הענוה והצניעות, אף-על-פי שנכשל פעם בעבירה זו או אחרת ־ הרי נאמר עליו בתורה: "השוכן איתם בתוך טמאותם״. ואם הקב"ה, כביכול, מוצא לו מקום לשכון בתוך טומאות ישראל ־ ודאי שאף אני רשאי להימצא באכסניה שכזו...