עמידה בניסיון

לעיתים אדם מקבל על עצמו תפקיד מסוים, כמו התנדבות באיזה מקום. הציעו לו, והוא החליט להתחייב. במידה וקשה לו מאוד במקום, הוא יכול לחשוב שאין הקב"ה שולח לאדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו. כך הוא יאמין שיש בו את הכוחות להשלים את המשימה ויאבק בכך. מצד שני, אולי לעמוד בנסיון, הכוונה שאולי אני צריך להבין שזה לא מקומי ולאזור את האומץ ולעזוב לטובת כולם, האם לעמוד בנסיון יכול להיות להישאר ויכול להיות לעזוב, ואם כן, כיצד אדם ידע מהי הדרך הנכונה ביותר? כשהקב"ה ברא את עולמו בראו, כידוע, בשיתוף מידות החסד והדין.

החסד - תכונתו התפשטות, נתינה בלי גבול ותנאי, הדין - תכונתו צמצום, גבול והסתייגות. שיתוף תכונות אלו, מלבד היותו מפלאי הנהגת הבריאה והשגחת ה` על עולמו, פועל גם במישורים "נמוכים" של המציאות ושל חיינו. אפילו בכוס תה פשוטה ניתן להבחין בשילוב החסד והשפע (התה) והדין, הלא הוא הכלי המוגבל, המצומצם המכיל אותו (הכוס). מתה ללא כוס - בוודאי אי אפשר ליהנות, ואילו כוס ריקה - איננה מביאה כל תועלת.

הוא הדין גם בנפש האדם וביחסו לעצמו ולזולתו: חסד בלבד, נתינה והשפעה בלי גבול - בוודאי אינה טובה, ודין בלבד, דהיינו מי שמצמצם ומקמץ ידו ואינו נותן אלא למי שהוא חייב לו - גם בדרך זו לא יתקיים העולם. ועל כן, מובא בהלכה לגבי מתת גשמי, צריך האדם מחד לתת ולהעניק (חסד) ומן הצד השני צריך לדעת להגביל ולצמצם את הנתינה (דין) לממדים מתקבלים על הדעת. וזה לשון השולחן ערוך (הלכות צדקה, יורה דעה רמ"ט סעיף א`): "שיעור נתינתה - אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש מנכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מידה בינונית". ומוסיף הרמ"א וכותב: "ואל יבזבז האדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות" (בית יוסף בשם הגמרא).

כלומר, אם יש לך לתת - תן כפי צורך הנזקקים, ואם האמצעים שברשותך מוגבלים - תן לכל היותר עד חמישית, שאם תיתן יותר מזה אתה עלול, בסופו של דבר, להפוך בעצמך לעני ונצרך לבריות, ואם כן יקרה - הרי לא בחכמה ובמידה הייתה נתינתך. כשאין לו אפשרות לתת - מוסיף השולחן ערוך ללמדנו - על כל פנים, כשהוא אומר את ה"לא", צריך לדעת איך לאמרו. וכלשונו (שם סעיף ד`): "אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו, לא יגער בו (בעל הבית בעני) ויגביה קולו עליו, אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת".עם כל המעלות העצומות שחז"ל מונים במצוות הצדקה והחסד, הם עצמם מורים לנו לערב בה את הדין ולשים לה גבול. והגבול הוא "כפי כוחו ויכולתו". וגם בדין ("אין לי לתת לך") עלינו לערב שוב את החסד ("רצוני לתת, אלא שאין ידי משגת, מחל לי" וכו`). וכדאי גם לעיין שם עוד בדבריהם עד כמה דין צריך להיות מעורב בחסד. "כמה ראוי לכל אחד ואחד" (סימן ר"נ) "למי נותנין צדקה ואיזה קודם לחברו" (סימן רנ"א) וכדומה.

ולכאורה, העיקרון הנלמד מדבריהם הוא בר יישום בכל סוג של חסד, לאו דווקא ממון או מתת גשמי. כבר לימדונו חז"ל שתשומת לב וחיבה ובוודאי סיוע מכל סוג שהוא נחשב לצדקה, לעתים גדולה גם ממזון. נאמר "ולבן שיניים מחלב" (בראשית מ"ט ע"ב) ואמר רבי יוחנן: "טוב המלבין שיניים לחברו (כלומר מחייך אליו) יותר מן המשקהו חלב", (מסכת כתובות דף קי"א). לכן גם כאן אפשר לומר "אם ידו משגת - יתן כפי צורך העניים". כלומר, אם לבו רחום, רוחו איתנה ותעצומות נפשו ואהבתו לזולת מתפשטים והולכים, יתן "כפי צורך העניים", העניים ברוח, הזקוקים לתשומת לב, למילה טובה, לחיוך, לעצה או לכל סיוע אחר. אלא שרובנו איננו "מיליונרים" לא בגשמיות ולא ברוחניות. הכוח, הזמן, הממון או כוחות הנפש העומדים לרשות רוב האנשים הרגילים - מוגבלים למדי, ועל כן חייבים לומר גם כאן "ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש מנכסיו" וכו`.

כלפי מה הדברים אמורים? האם מוטל עלינו "לעשר" גם את הזמן וכוחות הנפש במידה של "חומש"? וכי יש לנו דרך למדוד דברים כאלה? מסתמא שלא, אבל מתוך הגהת הרמ"א - "שלא יצטרך לבריות" - ניתן ללמוד איזה כלל: כשם שבעניין צדקת ממון, העיקרון המנחה הוא שלא לתת עד שתהפוך בעצמך לעני וחסר כל - הוא הדין גם בזמן, בכוח או בתשומת לב. דהיינו אם תקדיש מזמנך כל כך שלא יוותר לך די לעצמך או לבני ביתך - עברת את ה"חומש" וסופך "להצטרך לבריות". אם מסרת מכוחותיך לזולת עד שלא נותר לך כוח לעצמך, או למחויבויותיך הבסיסיות - גם כן עברת את הגבול. אם הרעפת תשומת לב וחיבה על הנזקקים לך באופן שמצאת את עצמך, בסופו של דבר, מרוקן וחסר יכולת להעניק לקרובים ולזקוקים לך מבית, נמצאת "מבזבז" יותר מחומש ו"נצרך לבריות" בעצמך.

כמובן שכדי ליישם את הכלל הזה, המשתמע מן ההלכה, גם לתחומי חסד אחרים, צריך הרבה כנות ותשומת לב. לבדוק כמה כסף יש לי ומהו בדיוק "חומש" קל יותר מאשר לבדוק כמה כוח יש לי ומתי אני "מבזבז" אותו יותר מדי. אבל אפשר למצוא איזה "סימן" שעברתי את גבול ה"חומש" שלי: אם אדם נותן והוא חש עצבני ומרוט, כמי שכופים עליו לתת ("בגלל שמוכרחים" ו"איך אפשר שלא" או "מה יגידו" ו"לא נעים" וכדומה); אם אדם מעניק אבל בו זמנית חש טינה כלפי מי שמבקש ממנו סיוע - יכול מאד להיות שכעת זה כבר באמת מעבר ליכולתו וכעת עליו לסרב ולומר "לא". ובהתאם להוראת ההלכה לגבי צדקת ממון, כל סוג של "לא", מן הראוי שיאמר בנועם ובפיוס ולא בתוקפנות. "לא יגער בו ויגביה קולו עליו, אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב, שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת" ("מצטער, אין לי כוח או זמן או אפשרות לסייע לך למרות שהייתי מאד רוצה"). דרך כזו של פיוס אפשרית, אכן, בטרם עבר הנותן את גבולות ה"חומש" של עצמו, אבל משעבר אותם והוא אומר "לא", בודאי ה"לא" שלו כבר עצבני ומתוח, כעוס ומאיים, ובמקום חסד הוא גורם צער.

עצם הידיעה שמותר, ואולי אפילו חובה לעיתים, לומר "לא" (לשים גבול לחסד), עשויה להרגיע את המסרב ולסייע לו להתגבר על יסורי מצפון מיותרים ששוב הופכים אותו לעצבני ולמאוים. אפשר להגיד "לא" יפה, כך שהשני יבין שאתה פשוט לא יכול. לא שלא איכפת לך, ולא שלא היית רוצה לעזור - הוא פשוט יבין את המוגבלות שלך, את האנושיות שלך. זה עדיף על העמדת פנים של צדקות יתירה, שבסופו של דבר, עשויה להוביל דווקא למקום שהוא רחוק מאד מצדקות...וזה פירוש דברי קהלת (פרק ז` פסוקים ט"ז, י"ז) "אל תהי צדיק הרבה... ואל תרשע הרבה" שביאר רבי נתן (תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב) בספרו "ליקוטי-הלכות": כאילו אמר `אל תצדק הרבה פן תרשע הרבה`.

אל תהיה צדיק יותר ממה שביכולתך באמת (כגון נתינת צדקה או עשיית חסד יותר ממה שביכולתך באמת), פן (משום שעל ידי זה תגיע לידי) תרשע הרבה (שסופך עני או פוגע בזולת כי נתת יותר מדי, ואין לך כבר כוח לאחרים). ואין הכוונה כאן, חלילה, לטפח סוג של אנוכיות וחוסר התחשבות. הרי כמובן שחובת הצדקה והחסד עדיין מוטלת על כל אחד, ומן הראוי שיהודי ישים לבו לכל מה שחסר לחברו ויסייע לו ככל שניתן. אלא שגם התחשבות ונתינה צריכות, כאמור, להיות מתוך מידה ושיקול דעת, "שלא יצטרך לבריות".

עוד בעניין שיקול הדעת לגבי יכולתו וכוחותיו, חשוב לציין שכשם שאדם עשוי (בדרך כלל בגלל מוסכמות) להגזים לכיוון "עודף חסד" - הוא עשוי גם להטעות את עצמו שאין לו כוח או זמן או אפשרות לסייע לזולת ולהמעיט בעשיית חסד מכפי יכולתו האמיתית. ועל כן, בשיקול-דעת הזה, צריך האדם להתבונן בעצמו מתוך הכנות המרבית שיוכל לגייס, ומתוך רצון ושאיפה להתחזק בחסד. והבדיקה האם אינו מטעה את עצמו לגבי יכולתו גם היא נמצאת בדברי השולחן-ערוך, "ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת", כלומר שיהיה בצער אמיתי על שאינו יכול לעזור, שאם היה יכול - היה נותן בשמחה וברצון. אם הרגשה כזו מלווה את ה"לא" שלו, מן הסתם אין זו אנוכיות גרידא כי אם באמת גבול יכולתו וכוחו.