יום ההילולא: סיפורה המפעים של ללה סוליקה

ללה סוליקה – הסיפור המלא שעדיין לא שמעתם על הצדקת ממרוקו
"לא המוות ולא העינויים ירתיעו אותי", אמרה סוליקה לשופטים, "אני מוכנה למות על קידוש ה' ולא להפנות עורף לאמונת אבותי"

בשנת 1817 נולדה למשפחת חג'ואל מטנג'יר, מרוקו, בת. שמה היה סול, אך היא נודעה לכל בשם "סוליקה".

אין זה סתם סיפור משפחתי על נערה כלשהי. זהו סיפורה העוצמתי של ללה סוליקה - "סוליקה הצדקת" – נערה יהודיה צעירה שמסרה את נפשה על קדושת ה' יתברך, כאשר סרבה להתאסלם.

אביה של סוליקה היה יהודי ירא שמים, ולבתו, שהיתה יפה עד מאד, חזר ואמר תמיד כי "כל כבודה בת מלך פנימה", וכי עדיף שתישאר בבית פנימה, ותימנע מיציאה אל הרחוב. סוליקה, נערה צנועה וחסודה, שמעה בקול אביה. בקרב יהודי טנג'יר הוכרה סוליקה לא בשל יופיה – אלא בשל מידותיה הטובות, ביראת השמים שלה ובחוכמתה הרבה.

אך אשר יגור אביה של סוליקה – בא להם. באחד הימים ראה אותה מוסלמי, אחד מבני השכנים, וחמד אותה בלבו. הוא החליט כי עליו לשאת אותה לאישה. אך על פי חוקי המוסלמים, אסור למוסלמי להתחתן עם מי שאינה מוסלמית. על כן הופיע יום אחד אביו על סף דלתה של המשפחה, והודיע: על סוליקה להתאסלם ולהתחתן עם בנו. ואם תסרב לעשות זאת – רע ומר יהיה גורלה, וגורל המשפחה כולה.

בהלה גדולה נפלה על המשפחה, שידעה כי לא מדובר באיומי סרק. סוליקה הוחבאה אצל ידידים. אך כאשר הגיע צו המאסר כנגדה, ומשפחתה אמרה לחיילים כי אינם יודעים היכן היא נמצאת, החליטו החיילים לקחת להם בת ערובה – את אמה של סוליקה.
דבר המעצר של האם הגיע לאוזניה של סוליקה. הנערה בת ה-17, שידעה מהם תנאי המאסר הקשים של יהודים, לא יכלה להניח לאמה להישאר במעצר במקומה. היא החליטה להסגיר את עצמה לשלטונות, וכך היה.

סוליקה הובאה למשפט. טענתם של המוסלמים היתה כי סוליקה כבר התאסלמה בעבר – והתחרטה, דבר שנחשב חמור מאד בעיני המוסלמים... אך סוליקה טענה בתוקף כי "יהודייה הייתי – ויהודייה אשאר לעולם". השופטים הציעו לה להתאסלם, ואיימו עליה שאם לא תעשה זאת – תוצא להורג. סוליקה סרבה להתאסלם. "לא המוות ולא העינויים ירתיעו אותי", אמרה לשופטים, "אני מוכנה למות על קידוש ה' ולא להפנות עורף לאמונת אבותי".

סוליקה הוחזרה לכלאה. ולאחר מכן הועברה לעיר פס, שם היה מקום מושבו של המלך. הנידונים להורג היו מוצאים להורג בעיר פס, לאחר שהמלך היה חותם על גזר דינם.

בעודה בפס, ראה אותה אחד מבניו של המלך. הוא הציע לה להתאסלם ולהינשא לו, והבטיח לה עושר גדול וכבוד מלכים. אך סוליקה סרבה. שום דבר לא היה שווה בערכו עבורה כמו האמונה בה' יתברך ובתורתו.

אפילו רבה של העיר פס הגיע אל כלאה של סוליקה, וניסה לדבר על לבה. הן האיסלאם אינו נחשב לכפירה (שלא כמו הנצרות),ואולי עדיף שתתאסלם, ותציל את חייה? מה עוד, שמלך מרוקו אף רמז לרב העיר כי אם תסרב סוליקה להתאסלם, ישלמו יהודי מרוקו כולם את המחיר.

אך סוליקה התמידה בסירובה. "המותר ליהודי לרמוס את מצוות התורה, לבגוד בעמו ובאלוקיו, כדי להביא תועלת למישהו?", שאלה את הרב בכל להט לבה. הרב השיב לה כי אסתר נשאה לאחשוורוש – ועל ידי כך הגיעה ישועה לעם ישראל. גם מטיעון זה לא השתכנעה סוליקה. "אסתר לא נדרשה לבגוד בה' אלוקי ישראל", אמרה, שהרי נאמר "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה". איש לא ידע שהיא יהודיה. "ואילו אני נדרשת לבגוד בעמי ובאלוקי", מררה סוליקה בבכי. "מוכנה אני למות על קידוש ה', ובלבד להישאר יהודייה!", אמרה בתקיפות.

דבריה רגשו את הרב עד דמעות, והוא ברך אותה בחום, ולא נסה עוד לדבר על לבה.

דינה של סוליקה נגזר למוות. רגע לפני, עוד ניסה בן המלך לשכנעה להתאסלם, אך היא סרבה, שוב.

לפני שנערף ראשה, נקשרה סוליקה לעגלה הרתומה לסוסים, ונגררה במרחק רב על האדמה כשבשרה נשרט ונשרף. אלא שלא זו בלבד שהעינויים לא שינו את דעתה, אלא שלפני שנגררה בקשה להוציא מכיסה את סיכות התפירה שלה. באמצעותן, במסירות נפש, הדקה את בגדיה לבשרה ממש – כדי שלא יזוזו בעודה נגררת על הרצפה, כדי שגופה יישאר מכוסה, וצניעותה תישמר.

ללה סוליקה נקברה בעיר פס, סמוך לקברם של ר' יהודה בן עטר ור' אבנר הצרפתי. מקובל מפיהם של רבני מרוקו ששכינה שורה על שלושת הקברים הללו, וכי מי שמתפלל עליהם, מובטח לו שתפילתו תתקבל. מובא אף כי קברה של סוליקה הצדיקה הוא סגולה מיוחדת לרווקות, למצוא את זיווגן ההגון.

זכותה תגן עלינו אמן