הרב שטען כי פרנסתו זעומה: סיפור לפרשת השבוע

בעיירה אחת בגאליציה פרץ סכסוך בין רב הקהילה לבין פרנסי המקום. הרב טען באזני הפרנסים, שאין ביכולתו להתקיים על הקצבה הזעומה שמעניקה לו הקהילה, והללו טענו כנגדו, שאינם יכולים להגדיל את משכורתו מפאת קופתם הדלה והצרכים המרובים בקהילה. וכאשר הרב הוסיף לעמוד על דרישותיו הכספיות, השיבו לו פרנסי העיר, שהולכת שמועה, שרבינו מחזיק בביתו מטמון יקר, שיש בו כדי פרנסה ברווח למשך שנים...

לאחר דין ודברים ללא מוצא, החליטו פרנסי הקהילה להביא את הסכסוך הכספי ביניהם לצדיק רבי שלום מבעלז, שנודע כגדול בתורה בערי פולין וגאל יציה. שמע הצדיק מבע לז את טענות הצדדים וקרא לעבר הפרנסים: בסוף פרשת "במדבר" אומר הקב״ה למשה ולאהרן: "אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי", ועל כן מצינו במדרש תנחומא: זה שאמר הכתוב: "אל תגזו ל דל, כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער" [משלי כב', כב'.]

והנה ימים רבים הייתי תוהה על דברי המדרש כאן, מה הקשר בין הפסוקים? אולם עתה הוברר לי הקשר בין שני הפסוקים האלה. שכן, לעיתים צרה עינם של פרנסי קהילה ב"לויים", הלא הם הרבנים, המתפרנסים מכספי הציבור, וטוענים בעזות מצח שיש להם אוצרות נסתרים, ופרנסתם מצויה להם בשפע וברווח . כנגדם קוראת כאן תורתנו הקדושה: אל תכריתו מזון ופרנסה מפי "שבט משפחת הקהתי" המכהנים במסירות נפש בקהילות ישראל, ואל תדכאו עני "בשער" - בהשערות סרק על אוצרות כסף ומטמונים, המצויים כביכול בידם.