איש או צדיק - באמונתו יחיה?

בכל דור נדרשה עבודה מיוחדת כדי להשלים ולתקן מה שהוטל על נשמות אותו הדור לתקן. על דורנו, דור עיקבתא דמשיחא, מוטל להשתלם דווקא במידת האמונה. כך מצאנו בדברי חז"ל (מסכת מכות כ"ד) שבכל דור עמדו צדיקים והורו מהי עיקר עבודתו, ולבסוף חתמו דבריהם : "בא חבקוק והעמידן על אחת - "צדיק באמונתו יחיה".

היו דורות, שהפליגו בים התורה ודלו משם אוצרות ללא קץ. היו דורות שהשתלמו בתיקון המידות. אבל טרם היה עוד דור כשלנו, בו "החושך יכסה ארץ", בו גברה כל כך ההסתרה. אין מלך ואין מקדש. אין חוזה ואין נביא. לא גילוי שכינה ולא רוח הקודש. חכמי הדור מתמעטים והולכים, וצרות רבות בגוף ובנפש מתרגשות ובאות, שוטפות והולכות. אלו הם פניו של החלל הפנוי ביותר:  היכן ה` והיכן רחמיו? היכן ידו המכוונת והיכן מעלת עמו?

אבל גם בתוך החושך הזה - יש עוד מאמינים. מאמינים בטובו ובחסדו. חשים בידו המכוונת. מצפים לגאולת עמו. והם נושאים עיניהם לאור שישוב וימלא את כל החללים, יחזור ויבהיר את המבוכות כולן.

מספר יחזקאל הנביא (פרק ל"ז פסוקים א`-י"א): "הייתה עלי יד ה` ויוציאני ברוח ה` ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות" "והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד". "ויאמר אלי: בן אדם, התחיינה העצמות האלה? ואומר: ה` אלוקים, אתה ידעת".אפילו יחזקאל מתקשה להאמין בחיות מחודשת לעצמות כה יבשות, אבל ה` מצוהו והפלא מתרחש לנגד עיניו. ..."והנבאתי כאשר ציוני ותבוא בהם הרוח ויחיו, ויעמדו על רגליהם חייל גדול מאוד.."

מחזה זה לא היה מיועד לעיניו של יחזקאל בלבד, כי אם לנו כולנו. וכבר ביאר ה` לנביאו פשר הדבר: "ויאמר אלי: בן אדם, העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים: יבשו עצמותינו ואבדה תקוותינו, נגזרנו לנו". מבאר רש"י: "העצמות האלה כל בית ישראל המה - רמז ודוגמא לכל בית ישראל בגלותם המה, שהרי הם אומרים: יבשו עצמותינו בצרות, אבדה תקוותינו ומה נוחיל לתשועה עוד?...וביאר המלבי"ם: "יבשו - לא נשאר להם מלך ושרים, לא גבורה והתעוררות חייל, עד שהם בתכלית היאוש". בתוך המוות המרחף מסביב, מאיים על כל גוף ונפש, בתוך היובש המחלחל בעצמות ומסלק חיות מן הלב - יש מאמינים. "התחיינה העצמות האלה"? שואל ה`, ועונים מאמיניו, ומעידה מציאותם: "כן. תחיינה". נגד כל הסברות המציאותיות, נגד כל הערכות המצב הריאליות, מול עולם ומלואו של חומרנות שוטפת ומכלה, של מידות רעות ונפסדות - אנחנו מאמינים. התחיינה המחשבות הטהורות ורגשות הקדושה? כן. גם אם נרמסו עד עפר, הן עתידות להתקומם ולמרוד ברע. להשליך הלאה את המוות ואת נושאיו, ולהוליד חיים. חיים חדשים, חיים אמיתיים, חיים מלאים ומאירים, מול ונגד כל התחזיות הקודרות. חיים לכל אחד ואחד מאיתנו בפרט, יהיה מי שיהיה, עבר מה שעבר, וחיים לכולנו ביחד. "העצמות האלה - כל בית ישראל המה".

גילוי אמונתנו זו בחיים חדשים, בגאולה, בישועה, על ידי תפילה. "כי תפילה למעלה מהטבע. כי הטבע מחייב כך והתפילה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש (אלוקים) מחדש, ובידו לחדש דבר כרצונו (גם נגד הטבע, שהרי הוא בראו והוא מנהיגו)" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז` סעיף א).

בסיפורי מעשיותיו (מעשה א` מאבדת בת מלך) מתאר רבי נחמן את השני למלכות בחיפושיו אחר בת המלך האבודה. שנים רבות הוא מבלה בדרכים, במדבריות ובמקומות בהם לא דרכה רגל אדם מעולם. הוא פוגש ענקים מבהילים למראה ושואל גם אותם על מחוז חפצו - הר של זהב ומבצר של מרגליות. "שם תמצאני", כתבה לו בת המלך בפגישתם האחרונה. אולם הענקים לועגים להלך בכל פה. "הלא אתה רואה ששטות סיפרו לפניך". "אם תשמע לי", טוען כל אחד מהם בידענותו, "שוב לאחוריך, כי בוודאי איננו".

"אין תכלית ואין קדושה" טוענים ענקי כל העולם: חכמת האדם ועוצמתו המדומה, קניניו ותרבותו האנושית, האנושה. "אין בת מלך ולא מלך". אבל גבור הסיפור אינו נבהל מדיבריהם והוא עונה להם באומץ : "אני יודע שישנו בוודאי"! ומסיים רבי נחמן את סיפורו - "ובסוף - הוציאה". יש מלך ויש בת מלך, יש אלוקים ויש נשמה. הקדושה - מושגת, ומי שמבקשה בוודאי ימצאה. יש תקווה ויש גאולה. תחיינה העצמות האלה.  אלו דבריו של המאמין: "אני יודע שישנו בוודאי".