סיפור על הפרשה: מדוע הגאון פרץ בבכי לפני פטירתו?

כתוב בפרשה: "והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את־כל־מצות ה' ועשיתם אתם ולא־תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר־אתם זנים אחריהם" (במדבר פרק טו פסוק לט)

בעת זקנתו הרגיש הגאון רבי אליהו מוילנא, שקרובה שעת פטירתו מן העולם. ואף שחש אותה שעה חולשה יתרה, אחז בשארית כוחותיו בארבע כנפות ציציותיו, ואמר: כתוב בתורתנו הקדושה: "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה'", ושנינו בירושלמי ברכות [א' ב'] "וראיתם אתם" לא כתוב כאן, אלא – "וראיתם אתו" [את הקב"ה] - להגיד, שכל המקיים מצות ציצית, זוכה ורואה את פני השכינה הקדושה.

ובעת פטירתו, הגאון פרץ בבכי מר, ושפתיו לחשו: מה קשה עלי הפרידה מהעולם הזה. שכן, בשכר פרוטות [מחיר "ציצית קטן"] אדם זוכה לקבל פני השכינה, ואילו בעולם האמת, שאני עובר אליו עתה, אפילו ירתום האדם את כל כוחותיו, לא יוכל להשיג שכר מצות "ציצית קטן" שבעולם הזה.