לפגוש את עצמך: גרסת השידוך הלא מוצלחת

נוסעת ברכב. השעה בערך עשר בלילה, הרדיו מפיק צלילים שקטים אבל אין בי שום רצון להתייחס למשהו. בחוץ חושך, וגם בפנים.

"תגידי", אני אומרת לעצמי, "לא נמאס לך? מתי תרגישי שזו הנפש התאומה שלך?". למען האמת, אני לא ממש יודעת איך לנהוג עם עצמי באותם רגעים או איך לנהוג בכלל. לשמוע שירים שמחים או עצובים? הרי, אין לי יותר ספקות על הבחור - אבל בעצם כן יש לי ספקות. על העתיד שלי.

מגיעה הביתה ונכנסת לחדר שלי. פותחת את הדלת ונאלצת להיזכר בסערה שחוללתי לפני שברחתי לפגישה מאחרת. זה מה שקורה לי כרגע בלב, כאוס מוחלט של חוסר שליטה. בדרך לא דרך אני חייבת להביא את המקום הזה חזרה לחוף המבטחים שלי. מנסה לדחוף כל מיני פריטים חזרה לארון, לדחוק כל רגש שנמצא אצלי.

גם כשאני עולה על יצועי, המחשבות מסרבות לעזוב אותי, ואני מתכסה בים של שאלות על המשך הדרך, בליווי הנאמן של הרחמים עצמיים וחוסר התקווה. שמה את הראש על הכר ועולות בי תחושות מוזרות, אבל כל כך מוכרות. "הרגע שלך יגיע", אני מנחמת את הלב בלחש, ונרדמת. למחרת, כשאני קמה - אני גוררת את עצמי ואת התחושות ברחבי הבית - בקושי מרימה את הרגליים. "מה ה' רוצה ממני", אני תוהה. יום חדש.

תמיד ברגעים של חוסר אונים - אני נזכרת במשפט של הרב שאהוב עליי: "אם קשה לך ללכת - תרוצי". אבל האתגר האמיתי הוא להפנים. אבל אני לא שם. כרגע אני לא רוצה להבין ולא להפנים. תנו לי לשקוע בכאב שלי.

בערב, כמו מנטרה, שוב מנדנד לי המשפט בראש. "אם קשה לך ללכת, אז תרוצי", הוא מתעקש כמו עורך דין ממולח שנלחם גם כשהסיכויים לא לטובתו. אני חייבת, כך אני אומרת לעצמי, להבין את המשמעות של המשפט שלא מניח לי.

ואז נופלת לי ההבנה: אם אני חווה כרגע קושי, ומניחה לי להתעטף בו, מחר אני אחווה אותו כפליים. אם היום אני אלך לישון עצובה, מחר אני אקום בוכה.

"החושך הוא סיבת האורה", כותב רבינו יונה. מה היה הטעם של הבן אדם בעולם הזה אם לא האתגרים? אם לא הנפילות והקשיים? אם אדם לא היה נופל - הוא לא היה קם. הוא לא היה אדם.

הכול מתבהר לי ברגע אחד: השתכשכות בבוץ ההתמרמרות לא תוביל אותי ליציאה ממנו. זה רק יגרום לי לשקוע יותר בניסיונות החיים. "קומי, תעשי מעשה. צאי מהבית, תפגשי חברות, תעשי הליכה, תשמעי מוזיקה". תעשי משהו, אני מצווה את עצמי, שיעשה לך טוב. כדאי שתהיי באנרגיות טובות כדי לקבל את המיועד שלך. כי הוא יגיע.

גילוי נאות של הכותבת (אני כותבת באתר כבר מספר שנים בשם בדוי): למעשה, התלבטתי הרבה אם לכתוב על נושא סוער כזה.

הרי "מחשבה יוצרת מציאות", ואולי בעצם הכתיבה הזו אני מסכנת את הסיכוי שלי? אני לא באה לסתור חס ושלום את הגישה הנפלאה שיש לכח המחשבה להציע, כי אם אני באה לתת לנו עצה: מדי פעם יהודי יכול לחבק גם את ההווה, וגם אם הוא חשוך. כי החושך הוא סיבת האורה. וזה לא סותר חלילה - ולו לשנייה אחת - את הידיעה הברורה שה' יושיע ומושיע אותנו, אולי כל רגע וממש הרגע. כן, ממש מתוך החושך.