כמו ילד: המקום שהמצוות נוגעות בי גם כשאני לא מקיים אותן

השליחות בראי הפרשה - חֻקַּת

"זאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר:  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה...". לכאורה, לא מובן מדוע נפתחת הפרשה, במילים "חֻקת התורה", כשאפשר היה לומר - זו "חֻקת הפרה". אחת המצוות שניתנו לעם ישראל ללא טעם, היא פרה אדומה.

באופן תמוה, דווקא הפרה הזו מטהרת טמאים ומטמאת טהורים. מלמדים אותנו חז"ל שכשם שיש לקיים את המצווה הזו כחוק בלי טעם - כך יש לקיים את שאר המצוות, בלי לנסות להבין את הכל. הקב"ה רוצה שנעבוד אותו ונקיים את מצוותיו גם אם איננו מבינים את הפן השכלי של המצווה.

שלמה המלך, החכם מכל אדם, רצה להבין את הסוד של מצוות פרה אדומה. למרות כל החוכמות שנמצאות באמתחתו - הוא לא הצליח לפרשהּ, ועל כך אמר: "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". המפרשים מציינים שהסוד של הפרה האדומה ניתן כמתת א-ל למשה רבינו בלבד.

איך עובדים את הקב"ה בתמימות?

נמצינו למדים, כי הקב"ה רוצה שנעבוד אותו ונקיים את מצוותיו גם שאיננו מבינים את השכל וההיגיון. המגיד מדובנה מסביר את העניין על פי משל: שלושה אנשים שחלו באותה המחלה קיבלו מהרופא מרשם לתרופות מהרופא.

הראשון היה אדם פשוט ותמים שביצע את הוראות הרופא, מבלי לנסות להבין - והוא יצא מחוליו. השני רצה להבין את הסיבה לקבלת תרופה זו, ולכן הוא הלך וחקר את טיב התרופה. כשגילה שעליו להימנע מתרופה זו - עשה כפי הנראה לו. אבל סופו היה מר ונורא.

השלישי אהב גם לחקור ולבדוק, ורצה להבין כל דבר, ואף קרא על מחלתו ועל התרופות שקיבל, ועם זאת לא עלה בדעתו לסטות ממה שהרופא הורה לו, והוא כמובן התרפא.

החיים מאתגרים אותנו בקשיים שונים. עם כל חוויה שאנחנו עוברים, כל כאב, כל מקרה שונה, אנחנו לא מצליחים להבין "למה קרה מה שקרה?". איננו מצליחים תמיד לתפוס למה נגזר עלינו לעבור את המסע הזה, ודווקא בדרך הזאת?".

את כל התמונה לא נוכל לראות, וגם לא נוכל להבין מה הסיבה שהקב"ה בחר עבורנו את המסלול הזה. רק נוכל לצאת מנקודת הנחה שהוא יתברך אוהב אותנו ורוצה להרעיף עלינו רק שפע וטוב. ועלינו להתחזק באמונה ולהמשיך במסע חיינו.

מדוע הדברים קורים לנו כך? ומה החלק שלנו פה?

לכל מעשה שלנו יש תוצאה, וכן כל מה שאנו חושבים, מדברים ועושים. כגלגל חוזר, הכל יכול לחזור אלינו. בשלב מוקדם או מאוחר בחיים. אנחנו אחראים במידה מסוימת על "הגורל" שלנו, ועל מצבנו.

לכן, אם נהיה בתדר של חשיבה אופטימית, פרגון ואהדה לסביבה, נוכל למשוך לחיינו שפע, ברכה והצלחה. ואילו אם נהיה בתלונות, בתחושת התקרבנות, ורצון רק לומר לעצמנו את כל התכונות שאנו לא טובים בהם - אחרי אלו יגררו תחושות כישלון, מוטיבציה נמוכה. ובנוסף להכל - נגלה שאנשים פחות מעדיפים להיות בחברתנו.

אז נוכל לשאול למה קרה לי מה שקרה, ומה אני יכול ללמוד מזה? או מה הבורא רוצה שנלמד? כמובן שכל מקרה לגופו, ויש פעמים שיתגלה לנו רק אחרי זמן מה שורש הלימוד שלנו במציאות שנבחרה עבורנו. ממש כמו מצוות פרה אדומה, סודה ייחשף רק בעתיד לבוא.