למה לא הצלחתי לשמוח בשביל החברה שהתארסה?

מרימה את הטלפון, בצד השני אני שומעת חברה נרגשת שמודיעה על אירוסיה. האמת, הרצון להתרגש ולשמוח איתה זועק מתוכי אבל אני לא מסוגלת. אני לא נותנת לרצון להתרגש לצאת לחופשי. "הופ, הופ, הופ. דרך חסומה, תנסו כיוון אחר". חסימה.

"אבל למה? למה?!", מהדהדת לי בראש השאלה שבועות רבים גם אחרי שהתנתקה השיחה. בכל הזמנה, בכל תזכורת, בכל התרגשות שלה - אני נזכרת כמה "רעה" הייתי. כל שמחה שלה, רק פותחת לי אותו הפצע: לא הצלחתי לשמוח בשביל החברה שלי.

"אני יותר מבוגרת ממנה, הרבה יותר זמן בשידוכים", תובע הקול שבראש את עלבוני, דורש את מה ש"מגיע" לי. "רק עכשיו 'הורדת' בחור רגע לפני ה'וורט'". אולי השמחה שלה באה על חשבון שלי?
 
"השמיים אפרוריים היום", זה היום של החתונה שלה. משעות הבוקר גשם זלעפות, וכמו המים שדופקים כמו שעון, גם אני מנסה להמשיך בשגרה. למתוח את השפתיים לחיוך מאולץ, מקווה שגם העיניים מחייכות.

בנסיעה לאולם הרדיו משמיע שירים שמחים. שמחה שאני לא מרגישה חלק ממנה, רחוקה ממני כמטחווי קשת, שמחה עגומה חס ושלום. אני מתחננת: אני גם רוצה להצטרף אל השמחה, אני גם רוצה לשמוח כמו כולם.

בזמן שהרחבה מלאה באנשים שרוקדים לכבוד הכלה, אני מקבלת טלפון. "הבחור אמר שהוא לא מעוניין להמשיך", נשמע הקול מהצד השני. עוד "לא" לאוסף. האולם מלא בשמחה, אבל הלב שלי דומם.

"אסור לבכות", אני מזכירה לעצמי. לא כאן, לא עכשיו. הגשם והרוח כמו נותנים לי סטירה מצלצלת שמאפסת אותי קצת. לא לבכות, לא כאן ולא עכשיו. אני מצליחה לעצור את עצמי הפעם, ומרימה את העיניים לאבא, האבא שאוהב אותי.

"אבאל'ה", אני שואלת מעומק הלב, "מה אתה רוצה ממני?". התשובה לא ממהרת לבוא, כנראה זה עוד לא הזמן. ימים חולפים, ועוברים חודשים. אותה סיטאוציה כואבת שוב עולה לי בזיכרון. הפעם, אני בוחנת אותה במבט קצת אחר.

"באמת היית לא בסדר?", אני תוהה. אולי מרחק הזמן גרם לי להבין, שקצת החמרתי עם עצמי?. "באמת הייתי חסרת התחשבות?". במבט לאחור, אני מבינה, לא הצלחתי להכיל את עצמי. חוסר ההכלה הזה, לא אפשר לי לצאת מהבור שלי.

אז נכון, הבור שלי ריק כרגע מנישואין, אבל זה לא אומר שיש בי רק עקרבים ונחשים. אני רוצה לראות נקודות טובות בי.

אני מבינה בתוך ליבי שהשמחה שהקרנתי כלפיה הייתה מעל ומעבר לכוחות שלי. מכל עבר קריאות "בקרוב אצלך", כמו חרכו אותי מבפנים. אבל בפנים הלב שלי, בבית הכי חם בעולם, התפללתי עליה שתקים את הבית הכי מאושר שיש.

------------------

דווקא ברגעים יותר "נחותים-אנושיים" שלי, אני נזכרת בציטוט שמיוחס לבעל שם טוב הקדוש: "יהודי הוא כמו כוכב, מפה הוא נראה קטן, אבל בשמיים הוא גדול". יש בי כוחות, אני יודעת. יש בי יכולות, כישרונות, מלא עשייה ושמחה פנימית אמיתית.

אני יודעת לצחוק מכל הלב "עד שיוצא להם מהאף", ככה שכולם מתחרפנים. אני יודעת להיות מסמר הערב - אם אני רק בוחרת בכך - ואני יודעת להרים את החברות שלי מכל נקודה קשה שלהן. הרבה פעמים, גם כשלי בעצמי קשה. 

הרגשות הקשים, "חוסר" ההצלחה או ההכלה, או איך שלא תכנו את זה: כל אלו לא ימנעו ממני לשמוח, לצהול ולזמזם בקול שירים ברחבי הבית.

לכל יהודי יש כוחות מעל ומעבר למה שהוא חושב. מתי רואים כוכב? רק כשהוא נמצא בשיא החשכה, מתוך הבוקה ומבוקה ומבולקה הזו - ביכולתו להאיר ולנצנץ למרחקים אסטרונומיים.

כשאני קצת עייפה מלהילחם, אני מזכירה לעצמי שאני כמו אותו כוכב. אני צריכה לעבוד קשה ולהזכיר לעצמי לראות כל הזמן את הכוח שבי - להפיץ את האור שלי ברחבי הגלקסיה.

אז בחזרה לתחושות הקנאה: נכון, הן לא היו קלות לי. אבל דווקא בנקודה זו הבנתי כמה אני אנושית. ככה ה' רוצה בי ואוהב אותי. ומה נשאר לי? פשוט לאהוב אותי גם.