הנביא הגדול בעולם מנסה לקלל - ולא מבין מה עוצר אותו

השליחות בראי הפרשה - בלק

הפרשה שלנו מספרת את סיפור המזימה של בלק בן ציפור. מכשף אכזרי שגמל אומר בליבו לקלל את ישראל. לשם כך הוא שוכר את שירותיו של מכשף העל - הגדול שבנביאי אומות העולם - ובהיסטוריה בכלל  - בלעם הרשע.

נחזור קצת אחורה: מדוע בכלל זכו הגויים בנביא בסדר גודל כזה, עד כדי שהפריזו חז"ל ותיארוהו כגדול ממשה רבינו. מסבירים הספרים כי הקב"ה רצה למנוע "פתח", מה שנקרא לזות שפתיים, בקרב אומות העולם, ללגלג על מלכות ה'.

אז בלק מנסה לגייס את בלעם, שמטבע הדברים, מסרב בתחילה לקלל את בניו של בורא העולם. התשובה השלילית שקיבל, לא הרתיעה את בלק ולא גרמה לו לסגת. כסף, זהב ואבנים טובות, תחנוני שרים נכבדים. כלום לא עוזר.

בלעם רוצה קודם לברר מה רצון ה' יתברך. הוא מקבל תשובה שניתן להניח שגרמה גם לו להרים גבה או שתיים: "אם לקרוא לך באו האנשים - קום ולך". ובכל זאת, דרכו של בלעם רצופה במהמורות וקשיים שה' מערים עליו בדרכו למשימה.

"וייחר אף אלוקים כי הולך הוא", מעידה התורה הקדושה. הקב"ה אפשר, אבל לא שמח במהלך. עד כדי שנאלץ ה' לבצע מעשה חריג: "לפתוח את פי האתון". וגם היא, שותפתו הנאמנה לדרך, מבהירה לו כי הוא פועל בניגוד לרצון האלוקי.

בלעם מתערער. הנחישות שהייתה לו כבר אינה כמקודם, עכשיו כשברור לו לחלוטין שזה מנוגד לרצון הבורא יתברך. בכל זאת, הוא פונה לה' ושואל אותו שוב, מתוך תקווה ושכנוע עצמי - שאולי בכל זאת זה הדבר הנכון לעשות.

בכלל, צריך להבין: למה הקב"ה מונע ממנו ללכת - אחרי שהוא עצמו אפשר לו?

המפרשים מסבירים, כי לבלעם הייתה עין אחת, והוא יכול היה לעשות לבני ישראל עין הרע. שהרי, כל מטרתו הייתה להרע להם. רבנו בחיי מגלה לנו כי בלעם ידע ברוח קדשו את הרגע המדויק ביממה שבו ה' מראה חרון אף, דהיינו "כועס".

אותו "כעס", שחיוני מאוד מסיבות שאין אנו מבינים לקיומו הסדור והמדויק של העולם, נעלם באותם ימים. כל ניסיונותיו של בלעם למצוא את הרגע ההוא - עלו בתוהו. כיוון שה' החליט באותם ימים לשנות סדרי בראשית עבור בניו - ולא לכעוס כלל. אפילו לא לשנייה.

נס אחרי נס, מניעת גזרה אחרי מניעת גזרה. ובני ישראל? לא יודעים לא דבר ולא חצי דבר. "לעושה נפלאות גדולות - כי לעולם חסדו", כך ה' שומר עלינו. גם אם אנחנו לא מבחינים בכך, אולי אפילו לא יודעים ממה.

בלעם בחר ברע, אבל הוא גם היה יכול לבחור נכון: הבחירה בין טוב ובין רע היא בידינו

האדם בוחר את מסלול חייו, לטוב או חלילה לרע. הקב"ה מצידו, תמיד משאיר בידינו את הבחירה. ובדרך משל, ה' יתברך לא מושיב אותנו על "כיסא גלגלים" ומוליך אותנו במסלול שבו הוא חפץ, אלא נותן לנו לבחור את הדרך - ומסייע עם "קביים" שהוא מעניק לנו.

כך גם אצל בלעם הרשע. הוא הרי ידע שמזימת בלק היא מנוגדת לרצון ה'. הוא עצמו הרי סירב לאוצרות הגדולים בתמורה לתפקיד. אך הוא בכל זאת החליט לעשות "שאלת רב". בוא נראה מה אומר על זה הקב"ה, חשב לעצמו.

אך תשובתו של הקב"ה הייתה מפתיעה: אם אתה כל כך רוצה, תלך. אני מצידי, הבהיר לו ה', נגד המהלך - אבל אני רואה שאתה כל כך רוצה. ולמרות זאת, הקב"ה ניסה להניא אותו מההחלטה השגויה, הוא הציב לו תמרורי אזהרה לכל אורך הדרך, אך בלעם בשלו: עלה על המסלול הלא נכון.

כמובן שגם סוף הפרשה מלמדת אותנו דבר גדול: בסופו של דבר, עצת ה' היא תקום. אולי תעלה על המסלול הלא נכון, ותבחר ברשע, ותרצה לקלל את בניי. אבל אני, אומר הקב"ה, עומד מול רצונך כחומה בצורה.

בלעם לא הצליח לקלל את ישראל, שכן כל אימת שניסה לפתוח את פיו הכניס ה' בפיו ברכות ותשבחות, בלעם בא לקלל ויצא מברך. אבל לו - זה כבר לא עזר, הוא בחר ברע, בחר לקלל. יהי רצון שנזכה לבחור נכון.

שבת שלום