להאמין, ואת השאר הקב"ה כבר יסדר במקומנו

השליחות בראי הפרשה - פנחס

כמה פעמים שמענו סביבנו "אין לי כוח", או "אני לא מסוגל". אולי אפילו עשינו לעצמנו הנחות או קיצורי דרך עם הקביעה ש"אני כבר מיואש", או "זה מנוגד לטבע שלי". די הרבה, ניתן להניח.

אז נכון, באמת קשה להשתנות. חכמי המוסר מלמדים אותנו כי שינוי מידה באדם או הרגל שטבוע בנו - הוא לא דבר של מה בכך. אבל איך נדע מתי אנחנו סתם מתעצלים ומכסים בשם יפה את החולשה שלנו?

הפרשה מספרת את סיפורן של בנות צלפחד: על פי חוקי התורה, הבנים הם אלו שיורשים את נחלת האב. במקרה שאין בנים, נמסרת הירושה לאחיו של הנפטר או לקרוביו - אבל לא לבנותיו. בניגוד לנוהג המקובל, בנות צלפחד מגיעות למשה רבנו - אחרי פטירת אביהן  -ומחליטות לתבוע את מה שהן חושבות שמגיעות להן.

לכאורה, למשה רבינו נתונה הסמכות לגרש אותן בטענה הלכתית פשוטה: בנות הנפטר לא יורשות את נחלת אביהן. הרי יש חוקים ברורים, אם כן, מה ניסו להשיג בנות צלפחד?

אבל משה רבינו מזהה שהכוונה שלהם טובה. בסך הכול הטענה שלהן היא הגיונית, וניכר שהיא נובעת מתוך אהבת הארץ. משה רבינו מחליט להתייעץ עם הקדוש ברוך הוא - ומקבל תשובה מפתיעה: לא רק שהן צודקות ומגיעה להן נחלה - אלא גם שהן היורשות הבלעדיות והיחידות שלה.

נראה כאילו שכללי התורה השתנו מכח הבקשה שלהן, והדבר אומר דרשני. הספרים הקדושים באמת עמדו על הנקודה הזו, והסבירו כי הקדוש ברוך הוא מושלם, אין לו שום חיסרון והוא ברא את העולם, מלשון "העלם", בצורה של חוסר.

הקב"ה רצה שנבוא ונתקן. שמתוך כל המאמץ שלנו נוכל לעשות שינויים. הוא יתברך היה יכול לברוא אותנו כמלאכים שעושים את רצונו בלי שום חוכמות, אבל הוא נתן לנו כוח של בחירה. מתוך הכוח הזה אנחנו יכולים לצמוח ולשנות מציאות.

בנות צלפחד לא מוותרות על הנחלה בארץ ישראל, הן מראות עד כמה זה חשוב להן. הן מוכיחות כמה הן רוצות לזכות במצווה היקרה של יישוב הארץ. הן היו מוכנות לעשות מעשה לא מקובל, לחטוף ביקורת, מתוך אמונה ורצון אמיתי לקיים את רצון ה' - שלא קיפח אותן.

ומה איתנו? איך מתחילים להאמין בעצמנו?

שלמה המלך שולח אותנו לצפות בנמלה. החיה הקטנה שמתרוצצת מבוקר ועד ערב להשיג את מזונה, למרות שתוחלת החיים שלה קצרה מאוד. היא הרי לא תספיק לאכול את כל מה שאגרה, ואולי אפילו לא עשירית מכך. אבל היא מאמינה.

הנמלה מאמינה שהקב"ה יאריך את ימיה על האדמה. כשם שאנחנו מניחים את הראש על הכרית מדי לילה ובוטחים בה' שיעיר אותנו בבוקר, כך גם הנמלה משוכנעת שהבורא יחוס עליה והעמל שלה לא יהיה לשווא. ובאמת, היא זוכה שה' נותן לה לחיות יותר.