זה רק נראה מסובך: הדרך להצלחה אף פעם לא הייתה קצרה יותר

מעשה בעשיר בטייל ביער, ולפתע הבחין כי נקרעה לו הנעל. הוא הביט ימינה ושמאלה, וגילה כי הוא עומד בסמוך, לא פחות ולא יותר, לסנדלרייה. "איזה נס!", הרהר בליבו. ועם הנעל הקרועה בידו, קיפץ על רגלו האחת למעונו של הסנדלר.

בסנדלרייה הקטנה והעלובה, ישב הסנדלר. עסוק בעבודות קודמות. הוא הרים את עיניו לעבר האורח והלקוח החדש. נטל ממנו את הנעל, ובלי לפצות את פיו, החל לתקן את הנעל.

כשסיים, הגיש אותה לעשיר. התיקון, איך לומר, לא מצא חן בעיני הגביר הנכבד. "מה זה צריך להיות?", הוא תהה. "אתה אמור להיות סנדלר, לא?!". מבלי לדעת, נגע העשיר בנקודה רגישה. "אני מצטער", ייבב בבכי הסנדלר. "בתי הבכורה עומדת להינשא ואין לי אפילו פרוטה לתת לה, ואיני מצליח להתרכז בעבודה".

"האמן לי", הבטיח הסנדלר, "אם היה לי יישוב הדעת - היית מקבל נעל יותר טובה מכפי שהייתה לפני כן!". בראותו את מצבו, התגברו רחמיו של העשיר שהחליט לקחת אותו לביתו. "קח, יש כאן קצת כסף, זה אמור להספיק לחתונת בתך".

אבל העשיר לא הסתפק בכך. הוא הוביל אותו לחדרון פנימי בביתו הרחב, ושלף מהכספת גוש זהב גדול. "זאת כיכר זהב טהור", אמר לסנדלר. "אם תצטרך בעתיד - תוכל לקחת מכאן חתיכה ולא תדע מחסור לעולם".

העני הנרגש הודה לעשיר והלך לדרכו. ובאמת, מאותו יום התהפך מזלו. הוא היה רגוע יותר, והצליח לעבוד כמו שצריך. תוך זמן קצר שמעו כולם על מלאכת התיקון המשובחת שלו והוא הלך והתעשר. גם כשחיתן את בנותיו האחרות, מעולם לא נזקק לכיכר הזהב.

באחד הימים טייל הסנדלר העשיר, ופגש ברחוב בקבצן. הוא מצא אותו יושב ובוכה, "אין לי כסף". בלי לחשוב פעמיים, הוא הזמין אותו אליו, ונתן לו את כיכר הזהב, עם אותה ההבטחה: "קח מכאן חתיכה ולא תדע מחסור לעולם".

הקבצן מיד נטל בידו סכין, וניסה לחתוך את הכיכר - אך לתדהמתו הוא גילה שרק שכבת זהב דקיקה ירדה! הכיכר הייתה עשויה ברזל, ורק צופתה במעט זהב. רימית אותי!", הטיח בו הקבצן. "זה בכלל לא זהב!".

"מוזר מאוד", השיב הסנדלר. "אני מתנצל, האמן לי שלא ידעתי!". דע לך, אמר הסנדלר, "הכיכר הזאת הייתה שווה בשבילי הרבה יותר מגוש זהב". והוא סיפר לו את סיפורו. "היא נתנה לי ביטחון ושקט נפשי, והחזירה לי את האמון בעצמי! גם לך אתן עכשיו כסף – אך דע לך שאם תאמין בעצמך, תוכל לצאת מכל צרה...".

התורה מצווה אותנו בפרשת השבוע, להציב לעצמנו שומרים "בכל שערינו". כלומר, מסבירים בעלי המוסר, בכל פתחי הגוף שלנו. את האוזניים לשמור מרכילות, את הפה משמיעת לשון הרע. על העיניים לשמור מראיות לא הגונות.

על כל אדם למנות לעצמו בית משפט קטן על נפשו, ליצור לעצמו מערכת גבולות שתרחיק אותו מן העבירה. מסביר רבי נחמן כי אם האדם לא ישפוט עצמו כאן למטה, אז ידונו אותו משמיים. כמו שלימדונו חז"ל: אם נעשה הדין למטה, אין הדין נעשה למעלה.

השופטים והשומרים הם הגבולות הפנימיים שלנו שמנווטים אותנו באתגרי החיים. הם שבונים לנו את הביטחון העצמי שלנו, ומקנים לנו תחושת ערך עצמי גבוהה. וזו, הדרך היחידה לצלוח את הפרוזדור הארוך בדרך לעושר האמיתי. בדיוק כמו אותו סנדלר.