אל תלמדו איך להתפלל בראש השנה, זה מאוחר מדי

אחים בצורה של מלאכים - טור אישי קצת אחר, קשה יותר

אחי הגדול תמיד היה אחד כזה שמרחם עליי, חומל, אמיתי כזה, ישר. מעין מגן מפני "הקור שבחוץ", מכל הילדים המציקים שחושבים לאיים עליי. כמעט כל כמו כל אחות קטנה, תמיד רציתי להיות כמוהו, הסתכלתי עליו בעיניים מלאות הערצה.

הוא תמיד הבין מיד מה ההורים רוצים ומצפים ממנו. היה לו ידע מושלם במחשבים, את כל משחקי המחשב הוא היה מפצח די בקלות. בעוד אני נסרחת אחריו. הוא החכם ואני הילדה הקטנה והבכיינית: כשהייתי בוכה מתחת לשמיכה הוא היה מגיע, מחבק ומפייס אותי.

היינו רבים ומתווכחים, זורקים אחד על השני חפצים אקראיים שנמצאים לידינו, אחים למופת. כמעט מיד אחרי שחגג בר מצווה, הוא חלה במחלה הנוראה. שנתיים אחר כך נפטר.

------

לא מזמן הייתה לי שיחה עם חברה. בתחילת השנה אחיה הבכור נמחץ למוות. המכונית הפלסיטינית שהגיעה מהכיוון הנגדי התנגחה בו בלי מעצורים. רק ערב קודם היא פגשה אותו ולא העלתה במחשבתה שיום למחרת - הוא כבר לא יהיה עוד.

לא עם בן הזוג, לא עם ההורה, ולא עם חבר - ההיסטוריה הכי ארוכה שתהיה לך עם אדם מסוים היא עם אח או אחות שלך. זו מערכת היחסים הכי ארוכה שתלווה אותך, מיום היוולדך ועד יום המוות.


בחזרה לחברה. היא אמרה לי משפט שאני לא מצליחה לשכוח: "תמיד חשבתי עליו ככה: 'יאללה גם כן עוד איזה אחד'". ואם זה לא היה עצוב, זה היה נכון. לא אשקר ואומר שעל אחי שנפטר לא חשבתי כך. חשבתי, ועוד איך שחשבתי. ואפילו על האחים האחרים שלי - למרות האובדן - המחשבה הזו עדיין מגיחה מדי פעם. כשהם מעצבנים.

שני הדברים שמשותפים לאחים שלנו היה שהם בכורים כמובן, ושהתורה הייתה בראש מעייניהם, תמיד חיפשו את מקור המים החיים:

בחור חרדי שהתנדב בעמותה לילדים חולי סרטן היה יושב עם אחי בחדר האשפוז בבית החולים ויחד הם היו לומדים גמרא. את הפייק לין (צינור שמתחבר לווריד הראשי, דרכו מכניסים את הטיפולים הכימיים "בקלות") הוא ביקש שיחדירו לו ליד ימין כדי שלא יפריע לו בהנחת תפילין.

אחיה היה רץ אחר לימוד הדף היומי. יום אחד הוא לא פספס. לא משנה באיזו שעה חזר הביתה, גם אם זה היה אחרי אירוע משפחתי או יום עמוס, הוא ישב בהתמדה ללמוד את הדף היומי.

ככה הם עם ישראל, על אחד כל אחד אפשר ללמוד כף זכות. על כל אחד אפשר למצוא נקודת אור שמאירה על כל העולם. לא חייבים לחכות שיקרה דבר נורא חס ושלום. אפשר לעשות את זה עכשיו.

אקדיש את הטור הזה שיהיה לע"נ נשמת אחיה, מאור מאיר בן רעיה (וגדי), ולע"נ נשמת אחי, חיים שחר בן רבקה רובידה, שנלב"ע בכ"ט אלול תש"ע, ביום האחרון של השנה, יממה לפני ראש השנה.