ארי פרייזר - "הרגע שבו אשבר"

בסיום היום הקדוש, הגיע ארי לתובנה ששינתה אופן ההתבוננות שלו במעמד התפילה. "בתפילות הארוכות, כל אדם שואף לגעת ברגע אחד לפחות, שליבו נשבר בהכנעה כלפי המלך הגדול היושב בדין, הוא בוכה קצת, מתחנן על עצמו ועל משפחתו. התפקיד של בעל התפילה מלבד ההובלה בנוסח ובמנגינות, זה להביא את המתפללים לרגע הזה. להתרגש, לבכות טיפה, לפתוח את הלב, להישבר ולבקש מריבונו של עולם באותו רגע סליחה מחילה וכפרה, וכמובן שיגזור על כולנו שנה טובה".

"בעצם, התפילה היא כמו דלת שנפתחת ונסגרת, ולא כל הזמן מרגישים את אותה עוצמה לאורך כל התפילה. אבל מה קורה לבעל התפילה עצמו? מלבד ההקפדה על המנגינות ושהקול שלו יעבוד בקטעי החזנות, מתי בעצם החזן חווה את רגעי ההוד? לכאורה הוא לא יכול לבטא את רגעי התשובה, כי התפקיד מחייב אותו להתנתק קצת ולהוביל מוזיקלית את התפילות. הרגשתי שגם אני רוצה להיות בקרבת אלוקים אמיתית, גם אני רוצה להישבר ולהתבטל בהכנעה כלפי ריבונו של עולם. תפקיד החזן הוא תפקיד קשה ותובעני, ולמרות השירים, החזנות והמאמצים שלי, עדיין הרגשתי שלא 'נשברתי' מספיק והחוויה הרוחנית לא הייתה שלמה אצלי. ורק כשישבתי מול הפסנתר, זה קרה. המילים והמנגינה ביטאו סופסוף את הסערה שבערה בי בתפילה..."

בשקיעה מביט בצער,

מתי אלמד לוותר,

האם נותר סיכוי האם תשובה תעזור,

רק אלוקים יכול לכפר...

שוב הולך באותה הדרך,

 מסתיר מעצמי את הכל,

 פוגע לוקח לא מרחם,

 לא משאיר מקום לדמיון.

ואולי אוכל לעמוד מולכם

ואולי אוכל לשקר

אך ביום הזה

אתפלל בכל כוחי

לרגע שבו אשבר/אכפר