לקראת שבת
לא אחת אנחנו תוהים מדוע גם לאחר שאנו עושים מאמצים ומשתדלים לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך, אנחנו עדיין נוחלים קשיים וייסורים הפוקדים את חיינו? בפרשת "וילך" כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ..."- בפרשה מוזכר כי עם ישראל חטאו ובהמשך נרמז כי שבו בתשובה. אומרים הרמב"ן ו"אור החיים" הקדוש, כי רק בגלל הצרות שבים עם ישראל בתשובה, אך זו לא באמת נחשבת חזרה בתשובה שלימה ווידוי גמור, אם זה רק כתוצאה מהקשיים והייסורים שמגיעים להם.
הם אומנם מכירים בחטאים שלהם ומהרהרים בתשובה, אך עדיין ימצאו אותם צרות במקרה של תשובה כזו, שהיא לא שלימה. במקרה כזה אומר ה', כי הוא עדיין יסתיר את פניו מהם.
"וחרה אפי בו ביום־ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי־אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה" - עדיין ימצאו את אותו האדם שלא שב בתשובה שלימה, רעות. אולי לא רבות, אך בהחלט רעות, צרות ברמה נמוכה יותר.
"ואמר האדם חוזר בתשובה" - בגלל שאין אלוקיו בקרבו, לכן מצאו אותו הרעות הרבות האלו. בהמשך כתוב "מצאוני הרעות האלו" - ללא המילה רבות, פתאום אלו רק רעות. מדוע? כי האדם אומנם חזר בתשובה, אך המציאות עדיין לא ממש השתנתה, אלא קצת התעדנה.
מכאן אנו למדים שעדיין פקדו את ישראל צרות, אומנם לא רבות, אך בהחלט רעות. ומדוע? כי עשו תשובה שהיא לא שלימה. לא כי היה בעיניהם ערך לתשובה, אלא בגלל הצרות.
למעשה הרמב"ן ואור החיים הקדוש אומרים כי התשובה והשינוי שעושה האדם בעקבות המציאות הקשה של "מצאוני הרעות", היא תשובה הנובעת מיראה ולא מכוונה. האדם רואה כמה הוא חלש אל מול הצרות ואין לו ברירה, אלא להיכנע. הוא מבחינתו היה מוכן להמשיך ולהשתחוות לעץ ולאבן ולכוחות של כל מיני משאבים בעולם, אך הקשיים והייסורים מונעים זאת ממנו ולכן מתוך לית ברירה הוא חוזר בתשובה.
לא די בכך שאנו עושים תשבה. עלינו לשים לב ולהקפיד על כך שהתשובה שלנו תהיה ממקום שבאמת רוצה ומייחל להתקרב אל אבא שבשמיים, מקור כל הטוב בעולם. עלינו להקפיד שהתשובה תהיה מתוך וידוי (חרטה) מוחלט ולא וידוי שאינו גמור, ולזכור כי מתיקות ושלוות נפש אמיתית זוכים לקבל רק מתוך משמעות אמיתית בחיים, והמשמעות האמיתית והנצחית בחיים שלנו היא אהבת ה'!
להמשך צפייה בחידושי הפרשה לחצו על הסרטון