"כל אחד והאמת שלו? לא נכון"

מהי נקודת היסוד בין חינוך שאינו שומר תורה ומצוות, לחינוך תורני - וההבדל המהותי בין שתי התרבויות? 

"כל אחד והאמת שלו" - המשפט הזה שגור בפי רבים ומספק מעין שלווה פנימית שאנחנו בסדר בכל דרך ואמונה שבה נלך. אלא שהוא מאוד בעייתי. אמת הרי יש רק אחת, לכן נכון יותר לומר שכל אחד והרצונות שלו, והצרכים שלו, כל אחד ומה שהוא רוצה. 

אלא שאדם לא יכול באמת לטעון: "אני בעל תעווה", "אני רוצה כבוד", "אני רוצה להתנקם" - ולכן הוא מכבס את המילים ומציג את הדברים בצורה מעודנת ויפה יותר, שמסתירה את הצורך והרצון האמיתי שלו, וכך למעשה הוא מצדיק את המשפט "כל אחד והאמת שלו".  

אם כן, לא מדובר באמת, אלא ברגשות. את הצרכים והתחושות של האדם מפתחים מגיל 8 עד 18 במערכת החינוך. כמה פעמים מורים שואלים את התלמידים מדוע הם פה?, מה משמעות החיים?, מדוע האדם נברא, ומה הוא יכול לתת לעולם? - האם אין תשובה לכל השאלות הללו או שלא רוצים לתת אותה ולהתעסק בכך לכתחילה מכיוון שזה הערך כשלעצמו - שאין ערכים. 

לעומת זאת בחינוך התורני המחנך לקיום תורה ומצוות יש ערך להכל. ערך אלוקי. הקב"ה נתן תורה וחוקים. נכון שיש יצרים וצרכים לאדם, אך השאלה האמיתית היא כיצד לכוון את אותם הצרכים והיצרים שלנו לערכים האבסולוטיים? 

כמובן שיש טעויות ויש נפילות אצל כולם, אך העניין הוא המגמה הכללית, כשאדם מיישר את הצרכים והרגשות, לאמת.  

אז מה נכון יותר לטפח? האם נכון יותר לטפח את האמת האבסולוטית ולהתיישר עם הרגשות והצרכים על פיה, ומשם גם נובעים השמחה והסיפוק האמיתיים - או שמא הסיפוק והשמחה טמונים בהבעת התחושות והצרכים שלנו בצורה שמתאימה לנו בצורה מעודנת יותר ותחת הטענה "כל אחד והאמת שלו". התשובה כבר ברורה וודאי שמדובר בשקר גדול, מכיוון שאמת ישנה רק אחת. 

הרב אונגר - מה זו אמת?