כבוד ומחמאות עצמיות - חלק ב’

דחיית מחמאה כשאנו בוחנים את התהליכים והשינויים המתחוללים בין בני-הזוג, אנו מגלים, שלעיתים קרובות בני-הזוג בתחילת נישואיהם הלכו זה לקראת זה הרבה יותר מאשר בהמשכו של הקשר. אחת הסיבות לנסיגה בסיוע ההדדי, היתה תגובה לא נכונה של בן-הזוג לפעולה שעשה שותפו לנישואין. נדגים זאת בסיפור הבא. אשה התלוננה, שבעלה אינו מחמיא לה כלל.

הבעל הודה לטענתה זו של רעיתו, אך טען שהיא היא זו שגרמה לכך בתהליך, שהתמשך זמן רב. יום אחד, הוא מספר, ישבנו לסעוד את ארוחת הצהריים. האוכל היה טעים מאד ואמרתי זאת לרעיתי. ''לא, אתה רעב''. היא הגיבה. יום אחר, הוא המשיך לספר, החלטתי, שסוף סוף אמלא את מבוקשה ואקנה לה חלוק יוקרתי כפי שביקשה פעמים רבות. טרחתי, חיפשתי ואף מצאתי חלוק שלהערכתי ימצא חן בעיניה, ובבואי הביתה בסיומו של יום עבודה הגשתי לה את החלוק. כפי שציפיתי, אורו עיניה.

אולם, לאחר שניות מספר, תוך כדי שהיא בוחנת אותו, הגיבה בשאלה: ''מה קרה? האם חילק ועד העובדים חלוקים לעובדי המפעל?'' גם בפעם אחרת, כששבתי הביתה ופרחים בידי, היא שאלה אותי: ''האם הרוכל הניצב בפינת הרחוב, לא איפשר לך להמשיך בדרכך עד שתקנה פרחים?'' משסיים את 'סיפור חייו', פניתי לרעיתו ושאלתיה: האם יהיה זה נכון לומר, שכאשר הגבת לדבריו במילים 'אתה רעב', אמרת זאת בעצם כדי שהוא ישוב ויאמר פעם נוספת, ''לא, האוכל אכן היה טעים''. היא השיבה בחיוב. כשאמרת שאת החלוק כנראה חילק ועד העובדים, רצית בעצם שיאמר: ''לא, רכשתי את החלוק משום שאני מעריך אותך''. היא השיבה בהנהון של הסכמה. האם יהיה זה נכון לטעון שכאשר הגבת כפי שהגבת, לגבי הפרחים, למעשה רצית שיאמר: ''לא, קניתי את הפרחים משום שאני מכיר לך טובה על עבודתך הקשה והמאומצת למעני ולמען המשפחה''? ושוב היא השיבה: ''נכון מאד''. הבהרתי לשניהם, שלעיתים בן-הזוג משדר מסר מסוים, והמאזין קולט אותו בצורה הפוכה ממה שבן-הזוג התכוון להביע - וזאת בלא שמישהו מהם אשם בכך. היא שידרה: ''אמור שוב''.

הוא הגיע למסקנה שעם אשה זו אין לו מה לדבר, שהרי מה שיאמר ייקלט בצורה שלילית, ולכן עדיף לא לומר כלום. על פי רוב שני בני הזוג נכשלים בתגובה דוחה, אך הדוגמה דלעיל מבטאת יותר התנהגות נשית מאשר גברית - מקובל לומר, שכאשר נותנים מתנה לגבר, הוא שואל: ''כמה זה עולה? מה עושים בזה?'' כמובן גם הוא מתרגש מעצם הענקת המתנה, אך נראה, שעיקר התמקדותו היא בהבט המעשי של המתנה. לעומתו, הרעיה - כאשר היא מקבלת מתנה מבעלה, עיקר התמקדותה היא בהבט הרגשי - מה המתנה מלמדת על התיחסותו אליה, מה היא מוכיחה, שהוא מוכן לעשות עבורה. לכן, אשה עשויה להתרגש מפרח המוענק לה על ידי בעלה - וזאת לא משום שהיא מסתפקת במועט, אלא שבין כך ובין כך מה שייעשה עבורה, או ינתן לה, ייבחן מה הוא אומר שאתה מוכן לעשות עבורי. תהליך רגשי זה קיים אצל אשה בפעולות רבות שבעלה עושה עבורה - הדחת כלים, התקנת מתקן בבית או הענקת רגשות. כתוצאה מתהליך רגשי זה, כאשר מחמיאים לה, היא עשויה לדחות את המחמאה, או משום שהיא נבוכה, והיא מגיבה בסגנון: ''כן, מכירים אותך, אינך מתכוון ברצינות'', או שתגובתה תהיה: ''די, מספיק, אינני אוהבת משפטים אלה'', או משום שלמעשה היא מתכוונת לומר: ''תגיד עוד פעם''. אנו יכולים לגלות זאת גם כאשר הרעיה חשה שהיא חביבה על בעלה, ודוקא אז היא תגיב ותאמר ''אינך אוהב אותי, נכון?!'' הבעל, שאינו בקי בהליכי הרגשות של אשה, עשוי בצדק לקבל את תגובתה בהבט של דחיה להתיחסותו - בעוד שהיא, כאמור, מתכוונת לומר: ''אמור עוד פעם, חזק את דבריך''. זהו התהליך, שהתחולל בין בני-הזוג שבדוגמה - כאשר הבעל הביא את החלוק, חשה רעיתו שהיא 'תופסת מקום' במחשבתו, אך ביקשה להיות בטוחה בכך יותר, ואף לבחון עד כמה היא חשובה לו. ובמקום לבדוק זאת בדרך החיובית, לומר, ''אני חשה שאתה עושה מאמץ עבורי'' - היא בדקה זאת בדרך השלילית.

תופעה זו נפוצה למדי, כאשר משתמשים בביטוי שלילי, כדי לקבל תיקון חיובי מצידו של בן-הזוג. אין זה רע, אם אין מגזימים בכך, אולם בתנאי שהדבר נעשה ללא קשר למתנה שהוענקה, או לדברי שבח שנאמרו. משום שבדרך כלל ברור שנשאלה השאלה, או שנאמר הביטוי, כדי לקבל תגובה חיובית, ולא משום שאוהבים לדבר אך על השלילה. אולם, כאשר נאמרת תגובה שלילית בהתיחסות למתנה שהוענקה, ובעיקר לאחר שהושקע זמן ומאמץ להשגתה, או הוצא כסף לרכישתה, כלומר נעשה כאן נסיון בולט ללכת לקראת בן-הזוג ולתת לו דבר שהוא מבקש לקבל - הרי עדיף להביע את התודה וההוקרה ישירות ובצורה הברורה ביותר. כמו כן, כאשר בן-הזוג אמר מחמאה, דוקא משום שיתכן שהמחמאה לא נבעה מלבו ולא נאמרה בצורה ספונטנית, אך הוא אמר אותה מתוך רצון להשקיע בשיפור האוירה והתקשורהת - בשלב זה הוא רגיש מאד להתיחסותו של בן-הזוג למגמה החיובית שהוא נוקט. אם תגרם אכזבה בעקבות תגובה לא מתאימה, הרי היא תדכא כל רצון להמשיך להשקיע בשיפור האוירה. בבחינת המערכות הזוגיות מתברר, שפעמים רבות בני-זוג החמיאו רבות בתחילת הנישואין ופסקו מכך, משום שלא קיבלו את הרושם הנכון שבן הזוג מרוצה מהמחמאות.

פעמים מתגלים בני-זוג הרגילים להחמיא הרבה מאד והדבר לא נוח למקבל המחמאה, הוא אפילו מגיב באומרו: ''די, אינני יכול לשמוע כל כך הרבה''. אפשר להבין את מי שהמחמאות הרבות מפריעות לו, אולם עליו לדעת שאצל המחמיא זו צורת ההתקשרות המתאימה לאישיותו, וחסימתו מלומר את המחמאות, מפריעה לו מאד ביצירת התקשורת. לכן כדאי להמנע מלהפריע לו אף שיש בשמיעת המחמאות חוסר נוחות. מעצורי העידוד מספר סיבות גורמות, שבני-הזוג אינם מעודדים זה את זה וכבר פירטנו אותן במאמרנו זה. אך מן הראוי לציין, שבדרך כלל אנ מגלים שבכל תהליכי נישואין אין עידוד חיובי כלפי בן-הזוג, במגמה שיעשה יותר למען בן-זוגו. הלחץ עליו שישתפר, הוא על פי רוב באמצעות הביקורת - וזאת מתוך הנחה שמובן מאליו שבן-הזוג אמור להתנהג בצורה חיובית, ולכן לא מגיע לו עידוד. הבעיה מחריפה לגבי חוסר עידוד למחמאות, שהרי כל אדם אומר: ''אם בן- זוגי אינו מוצא לנכון להחמיא ולשבח אותי, מדוע אמצא ענין להביא אותו לכך? אני מעדיף שלא ישבח כלל, מאשר יאמר דברים שאינם יוצאים מלבו, ואינו חושב עליהם באמת''. תחושות אלו נובעות מחוסר ידע על התהליך שאישיותו של אדם נבנית בו. ואולם לכשנכיר את התהליך, יקל עלינו לעמוד במשימות התקשורת שבנישואין. הבה נלמד מעט על התהליך הזה. תינוק הבא לעולם מביא עמו כ''מתנת לידה'' את גופו, דחפיו ורצונותיו. מרגע לידתו הוא עובר תהליך של עיצוב תכונותיו והליכי חשיבתו, בתהליך הנמשך עד יומו האחרון. בשלב הראשון מרגילים אותו הוריו כיצד לאכול, לשתות, לקום, לשבת וללכת. במרוצת הימים הוא מתרגל לאהוב את המאכלים המצויים בביתו והנהוגים בעדתו או בחברה, שהוא משתייך אליה. במודע ושלא במודע הוא מושפע מתהליכי התיחסות לסובבים אותו, מה הם הדברים החשובים בחיים, למה כדאי לשאוף, וממה כדאי להתעלם.

בתחילת דרכו הוריו הם המעצבים את השקפותיו, תפיסת עולמו, ואפיקים שאליהם יופנו דחפיו. כשהוא גדל מעט ונעשה חשוף לסובב אותו, מתווספים מעצבים נוספים - בית-הספר, החברה, אמצעי התקשורת. למעשה, כל מה שאדם רואה, שומע וחושב משפיע על עיצוב אישיותו. כלומר, אישיותו של האדם היא תוצאה של תהליך חייו ומאורעות שעוברים עליו. המילים ''אני רוצה'', או ''אני חושב'', שלכאורה מבטאות את אישיותו המקורית של האומר, מבטאות, למעשה, את הסך-הכל של ההשפעות, שעברו עליו מרגע לידתו עד השמעת הביטוי 'אני רוצה' או 'אני חושב'. לכן, גם בן-הזוג הבא לנישואין בלא שמצוי בציקלונו הרגל לשבח, אם הוא יתרגל לכך מתוך שיבחין בחשיבותה של המחמאה, או אפילו מתוך תועלת אישית, כאשר הוא יראה את התועלת, שהמחמאה משפיעה על התקשורת בבית, ובעיקר בעקבות תירגול - הרי במשך הזמן תיהפך האמירה החיובית לטבעית ולא תהיה שונה מכל התנהגות אחרת שלו, שנראתה עד עתה טבעית מלידה, אך באמת הוקנתה לו באמצעות הרגלים ולחצי חברה. השפעת הדיבור על המדבר יותר מכל פעולה חיצונית אחרת, בולט הדיבור כמשפיע על חשיבתו של הדובר ועל אישיותו הפנימית. משום שהדיבור אינו אך ביטוי ושידור על המצוי במחשבתו של הדובר, אלא אדם נעזר בביטויו המילולי גם כדי לסדר את מחשבתו, ותוך כדי דיבור הוא יורד לעיתים קרובות לעומקם של דברים, מגלה רעיונות חדשים, שעד עכשיו הוא רק חש אותם, אך לא בצורה ברורה ובהירה. ביטוי המחשבה בפה, מחדד, מברר ומסיר את העירפול ולמעשה מסייע לכלי המחשבה לחשוב. כלומר, קיים קשר הדוק והשפעת גומלין בין ההבחנה המוחית לדיבור.אין פלא, אפוא, שבהגדות המסווגות את המצוי בעולמנו, מצאנו את הדומם, הצומח, החי, והעיקרי שבהם, האדם, מכונה 'מדבר'. יש בדיבור ובביטוי גם השפעה על ראיתו והבחנתו של אדם. שמעתי מפרופ' קרייזלר מאוניברסיטת ת''א, שאנו יודעים על סמך מחקרים, שאם בשפת הדיבור של עם כלשהו חסר שם של איזה צבע; למשל, אין מילה לצבע הוורוד - הרי בני אותו עם אינם מבדילים באופן חזותי, בין הוורוד לבין האדום או הצהוב.

כמו כן, אם מראים כמה גוונים של אותו צבע לאדם, שאינו יודע את שמות הגוונים, הוא אומר שהכל נראה אותו דבר. אולם לכשמלמדים אותו את שמות הגוונים ומשננים לו אותם, אט אט הוא מתחיל להבחין, ורואה מספר גוונים שלא ראה קודם לכן. את הקשר הזה בין המחשבה לבין הדיבור, אפשר 'לגייס', כדי לשנות את תדמיתו של בן- הזוג. אמירה מתמדת של דברי שבח על בן-הזוג, תגרום שרגישותו של המשבח למעלותיו של מקבל דברי השבח, תתחדד, ובהמשך התהליך הוא עצמו יאמין יותר ויותר למה שהוא עצמו אומר, שבן-זוגו הינו אישיות חיובית. אנו מבחינים זאת גם בצורה הפוכה - כאשר אדם משמיץ את זולתו ועושה זאת באופן קבע, אף אם בתחילה נאמרו הדברים מן השפה ולחוץ, במשך הזמן הוא עצמו יושפע להאמין בהם, ויראה את בן-זוגו בהבטים שליליים. הבטים אלו מלמדים אותנו, שכאשר אדם אינו משבח את זולתו, אין זאת משום שאין צורך בכך, או משום שאין מה לשבח בבן-הזוג, אלא שבהתנהגויות שבן-הזוג הורגל בהן לא היה מצוי ההרגל לשבח.

כיוון שאי-מתן שבחים לבן-הזוג אינו אלא חסר בהרגל מוקנה, אפשר לשנות הרגל זה על ידי התרגלות חיובית לשבח, שלאחר תקופת מה של התרגלות מלאכותית הנעשית במודע, תיהפך ההתנהגות החדשה למצב קבוע וטבעי. עובדה היא, שבני-זוג ששיתפו פעולה, וכל אחד מהם עודד את זולתו, בתהליך שנמשך כשבועיים, גילו תוצאות מצוינות. האוירה בבית השתפרה מיד, אף על פי שהיה בה משהו מן המלאכותיות. אולם גם מלאכותיות זו פגה די מהר בעקבות ההבנה הטובה שהחלה לשרור בין בני-הזוג. הם פיתחו רגישות הדדית בהאזנה לדברים המשמחים את בן-הזוג, ובהתענינות והאזנה לדברים המעיקים עליו, או מכאיבים לו. רווח נוסף שיופק מכך יהיה, שילדינו יחיו משחר ילדותם באוירה חיובית. גם הם ינהגו כך באופן טבעי לאחר נישואיהם, בלא שיזדקקו להתמודד עם קשיים של הרגלים כושלים. אם ההורים לא ישבחו זה את זה, ילדיהם יחקו אותם, וגם הם לא יחמיאו לבן-זוגם לאחר נישואיהם...

דבר מעניין קרה אצל אלה שהחליטו להחמיא לבן-זוגם, אף על פי שהדבר היה מלאכותי. בעקבות ההתחייבות והרצון לעמוד בהחלטה החלו להבחין בהבטים חיוביים של בן-הזוג - הבטים, שלפני כן לא הבחינו בהם, אך עתה, כיון שהבטיחו להחמיא, החל מוחם לחפש את הדברים החיוביים שבבן-הזוג, כדי להחמיא לו בהם, שהרי לא נוח להחמיא במה שאינו אמיתי. ואכן הם מצאו אותם, וחוזר חלילה, וכיון שהתגלו הבטים חיוביים רבים, נוח כרגע להחמיא, ויש על מה. הרווח העיקרי כמובן היה בכך שהרגשת הנישואין שלהם השתפרה שהרי הרבה יותר נוח לנהל את הנישואין עם אדם שמעריכים אותו מאשר עם אדם שחסרונותיו מאפילים על יתרונותיו. מן הראוי לציין, שלעיתים קרובות המעצור העומד בפני המחמיא, נובע מן הספק מה יאמר וכיצד יגיב בן-הזוג, כאשר רק אחד מהם מנסה ללכת בדרך חדשה. או מה יאמרו הילדים, שלפתע ישמעו את אבא או את אמא משבחים זה את זה. אמנם התנהגות חדשה זו עשויה לעורר תמיהה בימים הראשונים, אך לאחר מכן היא תיהפך לדבר טבעי מאד, ואף תתפתח ציפיה לשמוע עוד ועוד מאותם המטעמים.