"גם ליצן לפעמים בוכה": מה קרה לליצן הרפואי כשהחלה המלחמה?

אור חיים עושה עבודת קודש כבר במשך תשע שנים, בעבודתו כליצן רפואי העובר בבתי החולים ומשמח את הילדים. בשיחה קצרה ומרגשת מספר חיים מה גרם לו להגיע לתפקיד החשוב והממלא הזה וגם על סיפורי טרגדיות מהמלחמה שהופכים אותו לעיתים לליצן עצוב.  

"בעצם לפני כ-15-16 שנה, אחותי חלתה במחלת הסרטן. עברנו איתה שלוש שנים בשניידר ובתל השומר. לאחר מכן היא הבריאה. ראיתי איך משמחים אותה בזמן שהיתה באשפוז, קונים לה משחקים ומגשימים לה חלומות, וזה נורא עשה לי טוב בלב. החלטתי שגם אני רוצה ללכת להיות ליצן רפואי ולשמח. אני קורא לעצמי "צ'יקי מצחיקי" ועושה איזה קול מצחיק, וככה אני נכנס ל דמות של צ'יקי מצחיקי."  

אור מספר על הסיפוק המדהים ותחושת השליחות האדירה שמלווה אותו מידי יום: "לראות ילד עם הכאב, כשהוא עצוב, ולשמח אותו, להגשים לו חלום ולראות מה איתו, זה ממלא ועושה ממש כיף. לחלק לו משחק, לספר לו בדיחה, להגשים לו חלום. בעצם כל האינטראקציה עם הילדים, הרבה יותר קלה מאשר עם מבוגרים." 

בשיא המלחמה מצא חיים את הדרך שלו לתרום את תרומתו במאמץ המלחמתי. אך לצד התפקיד הממלא, המשמעותי והמספק, ישנם גם רגעים קשים מנשוא ולא מעט סיפורים עצובים, שקצת מסיטים מ"צ'יקי מצחיקי" את החשק לחייך. "לפני כשבוע וחצי, שבועיים, ממש בשיא המלחמה", מספר אור, "נכנסתי למחלקות בבלינסון ובתל השומר, שבהן מאושפזים חיילים פצועים שחלקם איבדו רגל וכדומה. וגם לפני שבועיים הלכנו לשמח את ילדי העוטף במלונות. יש שם לצערו ילדים שאיבדו את הוריהם וסבתא שלהם חטופה או אח שלהם נרצח. היו שם סיפורים לא קלים. אחרי הליצן גם יורדות לפעמים דמעות." 

יחד עם זאת מסיים אור בנימה של שליחות: "חלק מהחיות שלי בחיים זה לשמח את האחרים. זה מה שממלא אותי מבפנים."