יעקב אבינו ידע מה הוא עושה: איך לא נבריח את הברכה?

השליחות בראי הפרשה - ויחי

מנשה ואפרים - שכחה והתמודדות

מנשה ואפרים נעמדים מול סבא יעקב, לקראת הרגע המכונן בו יזכו להתברך ממנו רגע לפני פטירתו. יוסף מקרב את שני בניו אל אביו, שמשתוקק לברך את שני נכדיו מבנו היקר. מנשה, הבכור, נעמד לימינו ואפרים, בן הזקונים לשמאלו.

אלא שאז, מחליט יעקב אבינו לשכל את ידיו. בניגוד למה שציפה יוסף, הוא שם את יד ימינו על ראשו של אפרים הקטן ואת שמאלו על ראשו של מנשה. יוסף מבחין ב"טעות" המכוונת של אביו ומנסה לתקנו, אך לשווא. "זה הקטן גדול יהיה", מסביר יעקב את בחירתו.

בכור ובן זקונים, מנשה ואפרים: שמותיהם מייצגים שני קצוות - קוטביים לחלוטין - במסכת חייו של אביהם, יוסף הצדיק. "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", מנמק יוסף את בחירת שם בנו הבכור. ואילו את שם הבן הקטן, הוא מסביר: "כִּי הִפְרַנִי אֱלֹקים בְּאֶרֶץ עָנְיִי".

השם "מנשה" מבטא חוויה כואבת של יוסף הצדיק. המילה "נשני" משמעותה השכיחני, כאחד שנחטף מצפה יוסף הצדיק שיזכרו אותו, יחפשו אחריו. הוא נמצא רחוק מאביו וחושב שה' השכיח אותו מבית אביו. יוסף נמצא בתודעת הנעזב, הנטוש, השכוח.

יוסף מודה לה' שנתן לו בן שהשכיח ממנו את העבר העצוב והקודר שלו, ולכל זה מתלווים הקשיים שחווה יוסף לאחר הנטישה הקשה - כך מבארים המפרשים את בחירת השם שעשויה להתפרש כתמוהה לאדם בדרגתו של יוסף.

לעומת זאת, "אפרים" מסמל את שינוי התודעה הפנימית של יוסף: משכחה ונטישה - לזיכרון ופוריות, המשכיות. השם אפרים מבטא את חווייתו של מי שהגלות איננה סבל עבורו, איננה הרחקה והדרה - אלא הזדמנות.

ואולי זו הסיבה שיעקב לפני מותו כשבירך את שני נכדיו, בני יוסף, יעדיף באופן ברור את אפרים על מנשה. מי שנולד בתודעה של "שכחו אותי בבית" - יישא תמיד על גבו את הכאב והקיפוח, אך מי שגדל בתודעת פוריות יוכל להתמודד עם כל אתגר.

"ידעתי בני ידעתי"

כאשר יוסף מבקש לתקן את אביו מחלוקת הברכות ה"לא צודקת", עונה לו אביו: "ידעתי בני ידעתי". במילים אלה מבקש יעקב לומר ליוסף: "אני לא מתעלם מהכאב שלך. לא רק אותך שנאו האחים שלך - גם אני גדלתי עם אח ששנא אותי".

"גם אני עברתי חיים רצופי תלאות ואני מכיר את הכל על בשרי", מנחם אותו יעקב, "היו לי חיים בכנען שנאלצתי לעזוב. ברחתי לחרן ושם רימה אותי דודי, לבן. אני יודע מה עברת". אבל, יעקב גם מבקש ללמד את בנו שיעור יקר: "לעולם אל תתמקד בכמה כאב עברת, תתמקד בכאן ומה נדרש ממך עכשיו".

בחיים - בכל מצב יש לך שתי אפשרויות

כל אחד עובר מצבי צבירה שונים בחיים, ובכל התמודדות יש אפשרות בחירה. מה עליי לעשות אל מול הקושי? האם לומר "למה גדלתי בבית כזה להורים כאלו?" ו"איזה חיים יש לי?", או "אם היו לי תנאים יותר טובים בוודאי שהייתי צומח ומצליח הרבה יותר?". זה נכון? או שמא עדיף לראות את כל המציאות הזאת ולשאול מה עליי  לעשות כעת ומה נדרש ממני כדי להצליח?

כשהאדם מתמקד בעשייה שלו למען אותן "תקלות חיים", הוא לא מכחיש את העבר, הוא מבין שה' יתברך מכוון אותו לעבר מטרה מסוימת שעליו להשיג, אך הוא מחטיא אותה ברגשות המאוכזבים שלו מהחיים. הוא לא יודע שבתוך כל הכאב כנראה מסתתרת הזדמנות גדולה, של פעם בחיים.

המאמר מוקדש להצלחת החיילים, לרפואת החולים ולהחזרת השבויים. וכן לעילוי נשמתם כל הנרצחים ה' יקום דמם.