החיים זה לא "זבנג וגמרנו", לאט לאט

השליחות בראי הפרשה - בשלח

זהירות מפתאומיות!

"וייסע משה את ישראל מים סוף": בני ישראל אומרים את השירה, מרים עם הנשים ומשה עם הגברים. כשמגיע הרגע וכולם נדרשים לחצות את הים, לשון הכתובים משתמשת בלשון יחיד "וייסע". וכי משה משה אמור לחצות לבדו את הים? הרי הוא וכל ישראל עומדים לחצות אותו!

אלא, מסביר רש"י, שבזמן שהמצרים טובעים בים עם רכושם ותכשיטיהם, דווקא האוצרות עלו ונשטפו מן הים אל היבשה. כשבני ישראל רואים את האוצרות פרוסים לנגד רגליהם, בורקים ומנצנצים - עיניהם נפתחו והם מתחילים במרץ לאסוף את השלל. עוד ועוד.

התאווה של עם ישראל באותם רגעים, היא "לטרוף" את כל רכושם של המצרים. אבל משה, שרואה שהשעה דוחקת אותם, מושך ומתחיל להניע אותם לכיוון הים. עדי כדי כך שהיה צריך ממש לעקור אותם ממקומם בעל כורחם, ואפילו בכוח. המדרש מספר שמשה רבנו נאלץ להשתמש במקל כי פחד שיטבעו בתאווה.

צריך להבין את הסיטואציה: עד לפני כמה ימים בני ישראל היו עבדים, עשרות שנים הם עבדו בעבודת פרך בלתי נסבלת. פתאום הם על חוף הים ואוספים את הרכוש היקר של מי שעד לא מזמן היו האדונים שלהם.

מציאות שמשתנה ברגע יכולה להביא עד כדי איבוד הדעת. היא עלולה להגיע למקומות שלא מתחברים למציאות, ואת המצב הזה משה לא יכול לסבול, הוא מבקש לשמור על שפיות של העם באמצעות תהליך הדרגתי. להיבנות צעד אחרי צעד.

כל דבר שעושים בחיים - צריך להיעשות בהדרגה

החיים הם רצף של תהליך אחד ארוך, שמוביל אותנו מתחנה לתחנה בחיים האישיים, מי שסבור שאפשר לקפוץ ממקום מסוים למקום אחר באופן פתאומי - בדרך כלל נופל ולא מצליח להחזיק מעמד במקומו החדש.

המצבים הבונים והמחזקים ביותר את האדם הם הניסיונות שהוא עובר וחווה. האתגרים שהוא עובר, מלמדים, מחזקים ובונים אותו. הדבר דומה לאדם שרוצה לחזור בתשובה - ההמלצה תמיד תהיה לעשות זאת בהדרגה, לאט לאט. כדי שאחר כך לא חלילה תיפול לשאול תחתית שוב.

לאחר מכן הקב"ה מנסה את העם וגורם להם להרגיש נזקקים בדברים הכי מינימליים, מים, לחם ובשר. דקה אחרי שאספו את האבנים הטובות, מנסה אותם ה' בצרכים הכי בסיסיים להתקיימות האדם. שהרי ללא תהליך ממושך וארוך, שנבנה נדבך על גבי נדבך, אי אפשר להגיע לפסגה. ובטח שלא ברגע.

להצלחת החיילים, להשבת החטופים בריאים ושלמים, לרפואת כל החולים. ולעילוי כל הנספים שה' ישלח להם נחמה גדולה וכן לגאולה השלימה.