הגיע הזמן לשחרר

"הוא לא מספיק פלפל בשבילי", חשבתי לרגע שאני מדברת על חסה עם רוטב עגבניות חריף בסלט ירקות. "הוא מחפש משהיא יותר אטרקטיבית", דומני כי עסקינן בחיפוש למשרת עבודה, אך לא. "זה לא בשבילי הסגנון הזה..", "ישנה התאמה אבל משהו חסר לי.. אני לא יודעת מה". משפטים כאלו ומיני רבים אחרים בסגנון קלישותי בעיבוד ספרותי לילדים ואולי כמחזות זמר לדאבוני הרב אני שומעת ימים כלילות בעבודתי כשדכנית. באופן אישי וכן מקצועי, צר לי על כך ומאוד. פעמים רבות נמצא כי ההתנגדות, הסירוב והסרבול נובע מדחפים לא מודעים, מפחדים וחששות שנעוצים בעבר, בטראומות ילדות, בהסתכלות על כישלונות האחר ומחוסר ידיעה של המצב. אנשים לא יודעים לקרא, להבין ולפענח את הסיטואציה שבה הם נמצאים בצורה רלוונטית ונכונה. הגורמים אשר משפיעים על דפוסי המחשבה בעיקרון רובם בלתי מודעים ומשפיעים בצורה ישירה על התוצאות בשטח. ב"ה יתברך ובזרה"ק לפני שנתחיל בסדרת מאמרים בנושא שידוכים שיכללו נגיעה בכמה תחומים עיקריים ואקוטיים, אני רוצה לצאת מתוך נקודת הנחה שמהווה את קו המנחה שלי כבת אדם והיא, בראש ובראשונה להתייחס לצד של המשודך/ת בתוך הסיטואציה המביכה והלא נעימה של השידוכים שבה קיימת סבירות גבוהה של כניסה לחיים הפרטיים, וחשיפה מצדם של החיים האישיים וכן סוג של נתינת אימון בשדכנית. זה לא קל בכלל להיחשף בפני בן אדם זר ולהתחיל לדבר אתו על הדבר שהכי כואב לך.. זה לא פשוט לשתף בן אדם במועקות ובלבטים שלך. אני חושבת שעצם החשיפה של המשודכים והמשודכות בפני השדכנית הם כבר רצון טוב לנסות ולאצת לדרך. ישנם כאלו שנפתחים יותר וכאלו שפחות כל אחד בהתאם לאופי שלו, אבל זה בהחלט ראוי לשבח. ככלל, אני מאוד אוהבת לשמור על הפרטיות שלי כבן אדם וככזה מכבדת מאוד את הפרטיות של המשודכים ואיני אוהבת לחטט להם בחיים אלא מסתפקת בפרטים בסיסיים ואלמנטריים שחשובים להתחיל את קצה הקשר. לגבי פרטים יותר עמוקים אני מסכימה שחייבים לבדוק ועל המשודכים לקחת את האחריות המלאה לבדוק לגבי אותם אנשים שאיתם הם משתדכים. בנוסף, אני מודעת היטב גם לצד של הרווקים והרווקות (גרושים/ות, אלמנים/ות) שנמאס לכם לנסות ושוב, בפעם המי יודע כמה להתאכזב. ברור לי שכל פגישה מצריכה משאבים הן פיזיים – להתקלח, להתארגן, להתלבש והן מנטליים נפשיים – לעמוד שוב בפני סיטואציה עם בן אדם לא מוכר, שוב פעם לדקלם את קורות החיים שלך, לחייך חיוך מאולץ ושוב ושוב על כמעט אוטומט מבלי חשק ורצון לדבר ולהציג את עצמך ואולי בידיעה שגם הפעם זה לא זה (טעות ביסודה, כי שוב מנבאים כישלון ולא הצלחה). לחוויה מן הסוג הזה, לצאת לשידוכים, פגישות ובניהם גם עיוורות, יש לי רק תשובה אחת, שבה קיים מענה חד סטרי – " אין מה לעשות, ככה השם רוצה". ותאכלס, באמת אין מה לעשות. השם יתברך רוצה שזו תהיה הדרך שתפגשו ותצאו לפגישות להיכרות עצמה וזו ורק זו הדרך. אם הייתה אחרת אשרינו. ועוד בנימה אופטימית אני מוסיפה שעל כך אומר רבי נחמן הקדוש, שכל פגישה מקרבת אותך יותר ויותר לזיווג שלך. גם אם זה נראה לך הכי לא קשור והכי לא מתאים, אומר לנו רבי נחמן, קשור גם קשור, וודאי יש לכם איזשהו עניין לסגור ועצם הפגישה עצמה מקרבת אותך ליעד הנכסף. כך שבשורה התחתונה חייבים לצאת לדייטים וכמובן שיש להוסיף על כך תפילות כדי שבאמת נהיה ראויים לקבלת השפע. טוב, אז אנחנו תמימי דעים שאנחנו יוצאים מתוך אותה נקודת מוצא, שלכם כבר נמאס לצאת לעשרות אם לא מאות (אלפים?) של פגישות מעצבנות, מאיישות ולא קשורות. ביחד גם הגענו למסקנה המתבקשת שאין ברירה, ככה השם רוצה – ועלינו חלה חובת העשייה , שהרי אנחנו חיים בעולם העשייה ומצווים קום עשה (היינו לצאת לפגישה), שהרי בדר"כ ועל פי רב, הכלה/חתן לא יפלו עלייך מן השמיים.. וכעת, אחרי שיישרנו קו מאוד מהותי בהשקפה אנחנו יכולים לצאת למסע ארוך ולא מפרך לשם שינוי שעשוי לתת לכם קוראים יקרים, כלים ותובנות, השגות מחשבות וכיוונים לקראת מציאת בן/ת הזוג. ולא רק לכם, אלא לכלל סביבתכם, שאף היא חווה ביחד אתכם ו/או לחוד, את המועקות, החששות והפחדים, השאלות, התהיות, הכישלונות, הפחד מדחייה וכן הלאה. ההורים, החברים, המכרים, השכנים ובמקרים מסוימים גם המשפחה המורחבת כולם כרובם רוצים באמת לעזור, זה שהם לא בדיוק יודעים שקיימת דרך וצורה לעשות את זה ולא כל אחד מתאים לתפקיד זה כבר סיפור אחר בפני עצמו. מחשבה ראשונה והכרחית לתיקון הינה המחשבה המעוותת שבה הדבר נתפס כנטל, בעיה, מצוקה וקושי. המשודך הרבה פעמים מרגיש היטב את הלחץ החברתי שסביבו, המבטים שמופנים לעברו, ואפילו באצבע מאשימה כנגדו, ובייחוד ככל שהגיל מתקדם. על המשודך להבין שהוא אינו אשם במצבו שהשידוך טרם הגיע ו/או מתעכב, ומתבושש מלבוא – יש בורא לעולם שהוא ורק הוא מנהל את העולם ולא אנחנו. חייבים להוריד את האשמה מעל גבו של המשודך מכל סיבה שהיא, להתחזק ולהתעודד בתפילות שהן , הן הכלי היחידי שמוריד את השפע (כך מלמד אותנו רבי נחמן מברסלב).  יחד עם זאת על המשודך להבין שעליו לצאת לדרך כסוג של הרפתקה ולא כסוג של נטל. מה ההבדל בין השניים? ההבדל כמו בין מזרח למערב. כאשר אדם מכין את עצמו נפשית לסוג של הרפתקה כבר הסיטואציה עצמה יוצרת פאן חיובי, נותנת חשק להתקדם ורצון להתנסות. במילה יש סוג של מרץ חיובי ואנרגיות טובות, לעומת המילה "נטל" שגורמת ללחץ, מועקה, כמעין גיבנת על הגב וסחבת על הלב. כאשר אנחנו מכינים את עצמנו לקראת אירוע בין אם חדש ובין אם לא, עלינו לשקול היטב לא רק את המהלכים העתידניים אלא גם את היכולת ההתמודדות בהווה תוך שימת דגש על איך אני לוקח בהווה, כאן ועכשיו את מה שמצופה ממני מעצמי ומה שמצפה ממני מאחרים, ואיך אני יוצר אינטראקציה-משוב חיובי, טוב ומעודד מהמצב. כלומר, סביר להניח שאם אגש למשימה עם רצון טוב, רמת עידוד גבוהה וכן מוטיבציה להצליח פני יהיו מועדות לשלום והצלחה, הכישלונות יהפכו כאתגרים ולא כעומס ולהיפך, אם אחשוב שאני בפסגת האולימפוס וכל אחד לא נראה ובשיטת השלילה אשלול כל אחד ואראה רק את מגרעת האחר, אפסו סיכויי מלהצליח, אהיה זעפן וכושל. נמשיל את הרעיון בעזרת המשל הבא: על קו הזינוק לפני המרוץ עמדו כולם דרוכים ומוכנים. "למקומות, היכון צא!" נשמעה יריית הפתיחה. מזה זמן רב חיכו כל חיות היער לאולימפיאדת העשור שבה השתתפו החיות מכל קצווי הארץ והעולם. כולם נרגשים ושמחים, אחרי שנים של הכנות וציפייה להגיע לרגע המיוחל. אולם, דבר אחד העיב על כל העסק, להגיע לקו הסיום היה כמעין חלום שלא התממש עד היום, חלקם טעו בדרך, חלקם נפלו ומתו, חלקם התעייפו הלכו לאיבוד ולא חזרו הביתה, הייתה גם שמועה עם בור אחד המצוי לקראת סוף הדרך " שמי שנופל אליו לא חוזר לעולם.." , כך אמר בקול עמום התוכי הזקן שמכיר אלת כל השמועות והרכילויות שביער. הוא תוכי זקן שכולם מכבדים גם בשל גילו המופלג כמעט בן 103 שנים.. אפילו האריה מלך החיות בכבודו ובעצמו מכבד אותו בכבוד מלכים.. אז מי הם פשוטי העם שלא ישמעו למוצא פיו.. הבור היווה כמען סטאטוס קוו שעליו לא מדברים סתם ככה, בידוע שאותו בור התיל אימה רבה בלב כל המשתתפים ואפילו על אותו תוכי זקן. הבור היה כמעין מיתוס מיסטי מפחיד ביותר. אולם החיות שעמדו על קו הזינוק התגלו כאמיצות וחזקות, ליבם פעם בהתרגשות והן יצאו לדרך למשמע הירי. הדרך הייתה בהתחלה קלה ומישורית עם נוף פסטוראלי ועם הזמן נהייתה פתלתלה והררית, גבעות וגאיות, הרים ורכסים, תוואי של יער עבות. כצפוי, רב החיות נשרו ופרשו בדרך, חלקן נפצעו, חלקן חלו והיו כאלו שגם מתו. אולם נצפו עשרה צפרדעים מאוד אמיצים שהצליחו לעבור כברת דרך ארוכה והגיעו כמעט לשלב הסיום, אולם בדרכם נקרה הבור. חמישה מתוך עשרת הצפרדעים שנותרו במרוץ, החליטו ברגע של חולשה לעשות אחורה פנה, וויתרו על תואר האצן של היער, בעוד שחמשת הנותרים המשיכו באומץ ובבטחה. רגע לפני הגיעם לבור, החליטו עוד שניים מהם שדברו בניהם לעזוב את המרוץ והם נשארו רק שלושה. אולם, שנייה לפני כניסתם לבור המפחיד הגיע התוכי הזקן וצווח בכל כוחו, "זכרו ידידיי את השמועה.. מי שנכנס לבור לא יוצא ממנו חיי.." אע"פ ולמרות הזהרתו החוזרת והנשנית של מיודעינו התוכי החליטו שלושת הצפרדעים האמיצים להיכנס לבור. "תמות נפשנו עם פלישתים.." אמרו אחד לשני ונכנסו פנימה. הצפרדע הראשונה נכנסה בהתלהבות ודילוגים קלילים לתוך הבור, כאילו לא שמעה מאומה אודות הבור המפחיד ונראתה מלאת בטחון; לעומתה, שני חבריה נראו מהססים ומפוחדים, עשו כמה צעדים מהוססים ובכל זאת נכנסו. הצפרדע השנייה קבלה שיתוק מרב פחד וחרדה, גופה רעד וכל שיניה נקשו, היא הבינה שעשתה את טעות חייה ואין טעם כעת להילחם כי זו מלחמה אבודה מראש, שהרי מי שנכנס לכאן לא יוצא בחיים אמרה לעצמה וזרקה את עצמה לפי הבור.. הצפרדע השלישית, בדומה לשנייה, הבינה אף היא, שלא תצא מכאן בחיים וחבל שלא שמעה לתוכי הזקן.. מתוך חולשת הדעת ועייפות נפשית אבדה שיווי משקל, נפלה ומתה. כעבור מספר ימים יצאה הצפרדע הראשונה, אותה אחת בדילוגים קלילים מצדו השני של הבור ובכמה קפיצות הגיעה היישר אל קו הסיום. פליאה רבה אחזה את כל תושבי היער. "הכיצד ייתכן שהצפרדע הצליחה לעבור את הבור בשלום??" יש בו עקרבים מסוכנים, נחשים, וכן אבנים וסולמות בקלות ניתן להחליק וליפול מטה.. "אולי לצפרדע שלנו יש כוחות על מסתוריים? או שמא הצמיחה כנפיים ועפה לכאן? ואלו מדובר במתחזה?" שאלות ועוד הדאיגו את תושבי היער והיו לשיחת היום. "ברוכים הבאים לטקס הענקת המדליה לאלופת היער של העשור" - הרגע המיוחל הגיע והצפרדע מיודענו עלתה על הבמה ברב כבוד פאר והדר, כדי לקבל את האליפות. כל חיות היער עמדו נרגשות ומחאו כפיים בהיסטריה, הם צלמו את הצפרדע שנראתה כלא אנושית ורצו להנציח את המומנטום המיוחד. רגע לפני שהתוכי הזקן נתן העניק את המדליה, שאל בפליאה גדולה, "תגידי, צפרדע יקרה, איך הצלחת לעבור את כל המסלול? איך וכיצד נכנסת לבור ויצאת ממנו בשלום? שהרי אף אחד עדיין לא יצא ממנו בחיים.." "מההההה??" שאלה בפליאה הצפרדע, והתוכי נאלץ לחזור שוב על דבריו, וכך מספר פעמים הצפרדע שואלת "מהההה?" והתוכי מסביר.. כעבור מספר דקות אמרה הצפרדע, "תשמע תוכי חבובי, אני חירשת ואיני מבינה מה אתה אומר ועל מה אתה מדבר.. על איזה בור ואיזה פחדים.. מה אתה רוצה ממני, בסה"כ השתתפתי באולימפיאדת העשור של היער..". וכולם צחקו. מכאן, חברים יקרים, המוסר ההשכל המתבקש. שעלינו להיות חרשים ואולי אפילו גם עיוורים כמו מיודענו הצפרדע, שהרי כולם ששמעו לפחדיהם וקולותיהם של האחרים נפלו בסופו של דבר, אולם אותה צפרדע חירשת הלכה לפי הקול הפנימי שלה, בבטחה, בלי פחדים וחרדות ובלי להתייחס למה שאחרים אומרים לה, אלא עשתה את מה שנראה טוב ונכון לה וכך הצליחה בדרכה. הרבה פעמים אנחנו כבני אדם נסוגים והולכים אחורנית בגלל הפחדים והכישלונות של אחרים. אנחנו פוחדים להצליח.. ועוד יותר פוחדים להיכשל ובמחיר של פחד הכישלון אנחנו משלמים הרבה. מוותרים לעצמנו, נסוגים אחורנית ואפילו חוזרים ברגרסיה. יש לנו קול פנימי. קול טוב שמדבר מתוכנו. היו קשובים אליו והאזינו לצרכיו. אותו קול פנימי הינו היצר הטוב שלנו שרוצה לעזור לנו, לבנות אותנו, לקדם אותנו הלאה. מסתברא ידידים יקרים שקו הזינוק אינו קו הסיום. להגיע לאולימפיאדה אומנם זה הישג גדול אבל להגיע לקו הסיום זה הרבה יותר. הרבה פעמים הכישלונות משתקים אותנו וגורמים לנו לרצות לעזוב ולוותר במקום לגרום את ההיפך- להמשיך לרצות להתקדם להצליח, להשיג ולהשתפר. הכול עניין של תפיסה – איך אני תופס וחווה את הכישלונות לעומת ההצלחות ואיזה חשיבות אני מייחס אליהם ויתרה מזו, האם הסביבה משפיעה עליי עד כדי כך בקבלת ההחלטות שלי, שאני אפילו מסוגל להזיק לעצמי בבחירות בגלל מה שיגידו האחרים.. הרבה פעמים אני אומרת שאנחנו כבני אדם בוגרים ואחראיים יודעים מה טוב עבורנו. האחרים סוברים אחרת ואנחנו יודעים הכי טוב מה מתאים לנו. תשמעו לעצמכם.. לקול הפנימי הטוב שלכם ואל תישארו בקו הזינוק.. אלא תשאפו תמיד ב"ה להגיע גם אל ק הסיום, ואל תשכחו בדרך את כל התהליך שהוא בעצמו מהווה סוג של בנייה, התפכחות, תובנות ועוד. לא רק שאסור לשמוע לעצותיהם של אחרים שהרבה פעמים מדברים מתוך חששות, פחדים, קנאה וצרות עין אלא גם להקשיב לרחשי הלב ויתרה מזו להסתכל על הצב שחוויה ממלאת, שמקדמת אותך אל המטרה, שתביא אותך ב"ה אל היעד הנכסף להתחתן ולהקים בית. בלימודי התואר שלי, כולם הזהירו אותי מהפטור באנגלית, מה זה הזהירו ברמה של קרינה מסוכנת, שאפילו דוברי אנגלית בקושי מצליחים להוציא רמה A, כך שמרב הלחץ והפחד, הגעתי כמעט לסוף התואר בלי אנגלית ונתקעתי.. בסופו של דבר, עברתי את הבחינות ונכנסתי לרמת  Bשנחשבת לדיי גבוה ולבסוף את הפטור הוצאתי בקלי קלות וזה לא שאני צפץ באנגלית אלא כי עשיתי סוויץ' במוח היינו שינוי כיוון חשיבה, מה שקשה לכולם והיסטריה לא בהכרח שייך וקשור אליי. אני מניחה שההצלחה האירה לי פנים גם אולי בגלל ההתייחסות הקלילה שלי וחוסר הפחד ובלי עכבות. את הבחינות סיימתי תוך כמה דקות ושוב, כי לא ייחסתי חשיבות רבה לפחדים, אלא נתתי את מה שאני יכולה וב"ה עברתי בקלות רבה. אולם, הפחד עכב אותי עד לסוף התואר וכל פעם שראיתי את המשפט "לקורס הזה לחובה פטור מאנגלית" התחלחלתי ובדיעבד על לא כלום. עם יד על הלב כמה פעמים אנחנו מתחלחלים וסתם פוחדים משמועות של אחרים, מהסברים כושלים וסובייקטיביים של האחר..? ואנחנו לוקחים את זה כאורים ותומים מתוך בורות מוחלטת שזה באמת גם נכון עבורנו?? הגיע הזמן להשתחרר מפחדים ועכבות שהם כמו משקלות אדירות על הנשמה שלנו. ולענייננו אנו בנושא השידוכים, האם אתם באמת יודעים ומבינים עד כמה אתם כבולים? לא משוחררים? תפוסים עמוק בתוך המחשבות שלכם שלא בהכרח תמיד נכונות והרבה פעמים מוטות מתוך פחדים ולא ממשיות. מתוך דפוסי מחשבה שגויים שסגלנו לעצמנו במשך החיים ואיתם אנחנו הולכים ובטעות רבה. גם אם חוויתם אהבה נכזבת בעבר ועד כה הייתם שפוטים שלה, וכל פעם השוואתם את מושא האהבה שלכם לאותו אחד שנפגשתם אתו, הגיע הזמן לשחרר.. ואם אתם מאלו שנפגעו מאהבה כוזבת, הגיע הזמן לשחרר, ואם אתם מאלה שמשחקים אותה הקשים להשגה, הגיע הזמן לשחרר את האגו כי הזמן עובר והרכבת נוסעת.. ואם אתם מאלה שחושבים שהקריירה יותר חשובה כתירוץ לדחות את בניית הקן, הגיע הזמן לשחרר את הדמיון שאף אחד בחוץ לא מחכה לכם עם מנדולינה וסרנדות.. ואם אתם מאלו שחושבים שאף אחד לא מתאים לכם, הגיע הזמן לשחרר את המחשבה , כי אולי אתם בעצמכם לא מצליחים להסתדר עם עצמכם אז איך שתסדרו עם האחר.. ואם אתם מאלה שעברו טראומות בבית מההורים, זה לא אומר שהחיים שלכם יהיו דומים, אז הגיע הזמן לשחרר את הפחדים מהחיים של האחרים.. ואם אתם סתם חושבים שכדאי להמשיך להיות פרפר אז כדאי שתעיפו את המחשבה הדמיונית הזו, כי ערך וחיי המשפחה הינם הדברים הכי יקרים עליי אדמות.. ואם אתם מאלו שכבר ניסו את חיי הזוגיות והנישואין אולם פרק אלף כשל, זה לא אומר שפרק בית לא יצליח, אדרבא, יש לכם הרבה עוד מה ללמוד איך וכיצד להתנהג.. שחררו את החשיבה שאם זה לא הצליח דאז , אז כהתניה זה חלילה לא יצליח היום.