תזהרו מלהסתכן: מתי נהוג להפיל גורל?

שתי דרכים – לפרשת אחרי מות

מתי מטילים גורל? כשנדרש לבחור מישהו או משהו, או כשיש התלבטות את מי להעדיף. איך מתבצעת ההגרלה? לרוב שולפים פתק אחד מתוך קלפי שבה פתקים עם שמות המתמודדים. אין צורך להוציא יותר מפתק אחד, שהרי הוצאת הפתק הראשון מכריעה את ההגרלה, וקובעת את תוצאותיה, ולאחריה כל שאר הפתקים / מתמודדים הופכים להיות לא רלוונטיים.

בפרשתנו אנו קוראים אודות הכרעת הגרלה, באופן שונה. אחד מרגעי השיא בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים היה בהטלת הגורלות על שני השעירים, כפי שמתואר בפרשתנו: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (טז, ח). חז"ל אומרים שעל שני השעירים להיות דומים זה לזה במראה (בצבע), בגודל ובשוויים הממוני.

רש"י מתאר את אופן ההגרלה: הכהן הגדול העמיד שעיר אחד לימינו ואת האחר לשמאלו, הכניס את שתי ידיו לקלפי והכריע את גורל השעיר בימין ואת של חברו בשמאל. כדי להבין את מהותם של שני השעירים נעיין בדבריו הבהירים של רש"ר הירש, שכותב: "שני השעירים האמורים כאן מתארים לפנינו שתי דמויות. בתחילה הם זהים בתכלית, אך דרכיהם נפרדות על סף המקדש. שניהם "שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד" (יומא סב ע"א), שניהם עומדים כאחד ובשווה "לפני ה' פתח אהל מועד" (לעיל פסוק ז). שניהם עומדים בפני אותה הכרעה, באפשרויות שוות של הכרעה, בין "לה'" ובין "לעזאזל". שניהם יכולים להיות כך או אחרת. יתר על כן, כל אחד יכול להיות כך, רק מפני שהיה יכול להיות גם אחרת... ומכאן ואילך דרכיהם נפרדות בתכלית הפירוד. מי שהוכרע לה' ימות בשחיטה בסכין חריף של המקדש, אך הוא יתקבל בכלי המקדש, והוא יגיע משם אל קודש הקדשים, לקירבת המקום המקודש ביותר, הוא מקום ההשלמה של חזון חיי תורה להיות האדם מרכבה לשכינה. כנגד זה, מי שהוכרע 'לעזאזל', לא ייפגע בסכין המקדש, הוא לא ימות בשחיטה, אלא יעמוד חי בלא שינוי. בעצמיות חיה יעמוד בלא פגע לפני ה' בפתח המקדש. אך הוא לא יבוא אל המקדש פנימה, אלא יוּצָא ממקומו וממושבות האדם, ויגיע אל השממה. בפנותו עורף למקדש שמר על חיי עצמיותו ויסיים אותם בשממת המדבר. ושניהם הם חטאות "שני שעירי עזים לחטאת" (לעיל פסוק ה) והם מבטאים אפוא אותו מושג חטאת, בשתי בחינותיו המנוגדות.

נראה לנו אפוא, שלא נטעה אם נאמר: שאר כל החטאות מתארות דרך חיים, שהיתה ראויה להתקיים בעבר, והחייבת להתגשם בעתיד. ואילו כאן מתוארת גם הדרך ההפוכה: היא דרך החיים, שלא היתה ראויה להתקיים בעבר, ולא ניתן לה מקום בעתיד. כל אחד מאתנו הוא בבחינת "שעיר". ניתן לו כוח ההתנגדות, והוא מוכשר להתנגד בעוז לכל דרישה שהוטלה על רצונו. וערכם המוסרי של חיינו תלוי באופן הפעלת כוח זה. בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה' ותחת מרותו.

בידינו להיות בבחינת "שעיר לה'": להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים, המפתים אותנו לסור מעל ה'. או בידינו להיות בבחינת "שעיר לעזאזל": להפעיל את כוח ההתנגדות על ידי סירוב עז לשמוע בקול ה'. כי ה' העניק לנו את כוח ההתנגדות, אך בידינו להפנות כוח זה עצמו כנגד ה' שנתָנוֹ לידינו. הרשות בידינו להתמכר ללא מגן לחושניות ולכל גירוייה, אף על פי שה' לא נתן לנו את כוח ההתנגדות, אלא לצורך המלחמה בפיתויי החושניות. מי שנחלט לכוח החושניות, בניגוד למי שהשתעבד לה' ולתורתו, קרוי כאן 'לעזאזל'".

למדנו משיטתו של רש"ר הירש ששני השעירים מייצגים שתי גישות, שהיו זהות לחלוטין, ומרגע שנפרדו זו מזו, הלכו לשתי דרכים נוגדיות וקוטביות. אחד פונה לה', והאחר – לעזאזל. אלו שני אפיקים שכל אדם ניצב בראשיתן מידי יום, כשעליו לבחור באיזה נתיב לפסוע, כיצד עליו לנהל ולכלכל את צעדיו בחיים.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.