הלקח מנדב ואביהוא: לא כל הנוצץ זהב, לפעמים זו אש

השאיפה להתקדש, להתקרב אל הבורא יתברך, היא הדבר הדבר הכי נשגב ונעלה שיש. אבל פרשת השבוע שלנו מלמדת אותנו שגם לאותה שאיפה אדירה - צריך להיות גבולות.

הפרשה פותחת בטרגדיה. בני אהרן הכהנים, נדב ואביהוא נהרגים בשעה שנכנסו למשכן מבלי לקבל רשות. הם הקריבו "אש זרה". הם הפרו את הציווי האלוקי שהועבר דרך דודם, משה רבינו, לאביהם ולאחיו הבכור, אהרן, שאסר להיכנס אל הקודש כל השנה כולה.

האיסור הגורף החריג יום אחד בשנה, יום הכיפורים. בו - למשך שעה אחת קלה - יורשה הכהן הגדול להתקרב הכי קרוב שאפשר לקדושה העילאה של מלך מלכי המלכים ולהקטיר לפניו קטורת, לפניי ולפנים.

"וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֶל־משֶׁ֔ה אַֽחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי־ה' וַיָּמֻֽתוּ": האור החיים מדגיש את המילה בקרבתם, ודן עליה. למעשה אין ידיעה מדוע דווקא הם מתו*, אלא זו הייתה החלטתו של ה'. הם התקרבו מתוך מתיקות, מ"רצונם הטוב". אבל נראה, כך מסביר ה"אור החיים", כי על יד המיתה הקשה של בני אהרן בא הקב"ה להזהיר את משה שלא יחשוב שהוא מסוגל להתקרב על דעת עצמו, ככל העולה על רוחו.

הבנים של אהרן היו קרובים לה' יתברך, ומסיבה זו בדיוק ה' אינו חומל עליהם - "הא למדת שלא יועיל היות האדם כל כך קרוב לה' כדי שיפרוץ גדר ליכנס לקודש פנימה", גם מי שקרוב, ורוצה להתקרב צריך לדעת איך.

על אף הרצון הטהור שלהם להתקרב לשכינה הקדושה, התורה אינה מקבלת את דרכם. זוהי "אש זרה", היא מדגישה. התורה "מנצלת" את ההזדמנות לתת הנחיות ברורות מתי מותר לבוא אל הקודש.

למעשה, באמצעות המוות הקשה של שני בני אהרן אנחנו לומדים כיצד לקיים את סדר העבודה ביום כיפורים. איך ניתן להתעלות למדרגתם של המלאכים, בד ובבד להשאיר אותנו מחוברים לקרקע.

האם אנחנו יכולים לשמור על הגבול שלנו, ולא לאפשר למישהו להגזים בשאלות ובבקשות עד אשר ישאירו אותנו סחוטים ובלי כוחות? האם אנחנו יכולים לשמור על הכבוד ועל המרחב של האדם שמולנו ולדעת גם מתי לא להתקרב יותר מדי? (שזה בבחינת "אש זרה"), משהו שלא מכבד אותו ויותר חשוב לא רצונו?

האם אנחנו יכולים לאפשר לילדים את הגבול שלהם שבו הם מבקשים מרחב? גם אם זה ללא מילים?

הגבולות מפרידים אותנו מאנשים אחרים. לא כדי שלא להרחיק אותנו או חלילה לחצוץ בינינו לבין הסביבה - אלא בכדי להגן על מה שחשוב לנו, לשלוט על מה נכנס למרחב שלי או שלהם.

אנשים שמתקשים להציב גבולות וחוששים מעימותים ייאלצו בסופו של דבר להתעמת עם משהו אחר שה' יניח בדרכם. אם לא יהיו מנוסים בהתמודדות עם הצבת גבולות, ייתכן שזה יתיש אותם לגמרי.

האם אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מה חשוב לנו? על מה אנחנו כיחידים לא מוכנים לוותר? מה חשוב לנו כמשפחה? ואיזה ערך אני רוצה להנחיל למשפחה שלי?