כל הברזה לטובה?

את הפגישה האחרונה שלי קבעתי בצהריים-ערב יום השואה. גם כי לא הרגשתי בנוח להיפגש ביום הזיכרון הקשה, וגם - פרקטית - כי אין איפה. אז רגע לפני שמתקדש עלינו היום והכול נסגר, קבענו להיפגש בבית קפה.

ההמתנה ליד לבית הקפה הייתה מורטת עצבים. כל בחור שעבר מולי בחנתי מכף רגל ועד ראש. "זה נראה לי מבוגר מדי", "זה מוזנח מדי", "ההוא חילוני מדי"; "וזה סתם נראה לי מוזר".

השדכנית חייגה אליי בניסיון להבין איפה אני ואיפה הוא, ואיך אנחנו מפספסים זה את זו. בינתיים, עשיתי סיבוב מסביב לבית הקפה והתיישבתי על ספסל. ואז עשיתי את זה שוב. ושוב, ושוב.

"איך את לבושה?", מתקשרת אליי השדכנית. "בשמלה בצבע תכלת", אני עונה. במקביל היא מגלה שהבחור התבלבל וטעה במיקום הפגישה. במקום לבוא לאיפה שקבענו, הוא נסע לבית קפה עם זהה במרכז העיר.

"טוב, קצת לא נעים להמתין כל כך הרבה זמן", סיכמתי עם עצמי. "אבל אנושי בסך הכול, קורה לטובים ביותר". "הוא עלה חזרה לרכב. בדרך אלייך", היא מדווחת לי ומתנצלת על חוסר תשומת הלב של האדון.

השמש קופחת עליי, והרוח לפעמים עושה איתי חסד. אבל מה שבטוח, מעקצץ לי בכל הגוף מחום השמש וההמתנה הזו שנואה עליי. כל בחור שרק מציץ מחלון הרכב שלו אני דואגת לסקור גם אותו, כדי לקבל איזה קמצוץ של רושם על המעופף.

הדקות עוברות ועוברות, והשדכנית שוב מצלצלת. "הוא הגיע?", היא מתעניינת. "לא, עדיין לא", אני עונה. "מוזר, הוא כבר היה צריך להגיע", תוהה השדכנית, וגם אני תוהה למה היא מפנה אליי את השאלות שלו.

בין הקרניים המציקות של השמש לרוח הנדיבה, קול קטן לוחש שלי: "הוא נסע הביתה".

לאאא, אין מצב. אני ישר מזדקפת בישיבה, מציצה אולי איזה בחור בדיוק מגיח מהכניסה השנייה של בית הקפה. "אני לא יודעת מה להגיד", אומרת השדכנית על הקו, "הוא נסע הביתה".

ברגע אחד! כל הסבלנות, ההכלה, האכפתיות, הסובלנות והנחמדות מתאדים לי בחום השמש. את המקום שלהם תופס רק הכעס: "מה?! לא הבנתי! מה זאת אומרת נסע? אני 40 דקות מחכה לו כאן!". אני מדברת עם השדכנית בתרעומת, כעס ואכזבה שאפילו אני התפלאתי מעצמי – איך הוצאתי את כל ה"טוב" הזה על אדם זר.

פעם ראשונה שקורה לי כזה דבר. פעם ראשונה שמבריזים לי. התארגנתי, התכוננתי, התלבשתי, התאפרתי. וואלה, עפתי על עצמי. נסעתי חצי שעה עד למקום המפגש עליו סיכמנו - ובסוף כלום?! הוא אשכרה הבריז?

להבין מיד למה "זה לטובתי", ואיך בדיוק ייתכן שזה "טוב בשבילי" לא הצלחתי. לא מיד בכל אופן. הרבנית שלי אמרה לי: "תגידי תודה". איך אפשר להגיד תודה על בחור שהבריז? על עצבים שזרמו לי בכל הגוף? איך להגיד תודה על זה שהוא זרק כבדרך אגב, "ניפגש מחר"? על מה בדיוק תודה?!

אבל אולי בדיעבד אפשר לנסות להגיד תודה. כן, על זה שבחור מהסוג הזה בכלל לא בא. על בחור שלא השכיל לחשוב על הבן אדם שנמצא בצד השני. שיושב, ממתין ומצפה לו.

הלוואי שאצליח להבין יותר את הבורא, להתחבר אליו באמת ובתמים - אחת ולתמיד. בלי לשאול שאלות, בלי להתרעם ובלי לכעוס. לקבל בהבנה, שהוא מבין יותר ממני מה נכון לי.