העול של עצמנו. להרפות זו לא מילה גסה

לשמוט, לדעת להרפות - ולתת להקב"ה את המושכות?

אדם עלול לחשוש כי הוא עלול להפסיד כשהוא נוטש את הקרקע שלו. ולכן ציינה התורה שאף על פי שלא תעבוד את שדך, בכל זאת יהיה לך לאוכל די צרכיך, לך לביתך ואפילו לבהמה ולחיה. אי הפעולה הזו נראית מנוגדת לכל החוקים בטבע, שהרי אם לא נעבוד, כיצד התבואה תגדל?

הפרשה רוצה לחדד לנו את כוחה של ההפסקה. תחילה עלינו לזרוע, לעמול קשה ולהאמין שהתבואה תצמח. להשתדל, ולעשות צעדים משמעותיים לכיוון היעד או להתגבר על קושי. אבל בשלב מסוים - עלינו להרפות, לשחרר את העמל, להפסיק להשקיע מחשבה מיותרת על התוצאות.

כאשר אנו נמצאים במרדף קבוע אחר ניצול הזדמנויות בחיים, יש תחושה שאנו מנהלים את העולם. עודף של פעולות ומאמצים יגרום לנו למהר, ולצאת מהקצב הפנימי שלנו. העיסוק בתוצאה, מסיט אותנו ממימוש הייעוד שלנו.

לא, האחריות שלנו היא להביא את הרצונות שלנו לידי מימוש. אך אנו נדרשים לדעת, כי אין לנו שום ודאות על התוצאה. אדם שכל הזמן עסוק בתוצאה – נכנס לתחום של הבורא.

מכירים את המשפטים האלו? "אם לא ארשם לכל אתרי חיפוש העבודה, בוודאי שלא אמצא עבודה", "אם לא אהיה ברשתות החברתיות, לא אצליח בעסק שלי", "אם לא ארשם לכל השדכניות, איך אמצא זיווג?"

הצורך בשליטה מעניק לנו תחושה שאנו יכולים להשפיע על מה שצריך לקרות. אומנם הכל טוב ויפה, אך לרוב השתלטנות מכניסה אותנו למלכוד, כי בפועל – אנחנו מחפשים מתוך לחץ, אנחנו מחשבים אפשרויות מילוט מהצרה שנכנסו אליה, אנחנו "חיים, אוכלים ונושמים" את התוכניות, ולא מאפשרים לעצמנו את המרגוע, את הנחת להבין שאנחנו בידיים של הקב"ה.

הוא זה שקובע כמה יהיה לנו איך ומתי, הכל בשליטה שלו, ולא יעזור לנו כל המאמצים המיותרים. וגם לפעמים יש בונוס - רק לאחר שהפסקנו לחשוב על נושא מסוים, עולה במוחנו רעיון טוב ופתרון מעניין, שאולי גם יוביל לתוצאה המיוחלת.