"יש כאלה שנולדו עם נקודת פתיחה טובה", ומה עם שלי?

השליחות בראי הפרשה - בחוקותי

אנו מסיימים את ספר ויקרא. הפרשה האחרונה פותחת במילים: "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ". רש"י מסביר שהחוקים המדוברים, הם חוקות התורה, ואלה נועדו כדי שנעמול בה. פירוש המילה "עמל" הוא מאמץ. התורה דורשת מאתנו, לא בהכרח לקיים את המצוות כראוי ואפילו לא לדעת את התורה כולה, אלא פשוט לעמול - להתאמץ.

למעשה, כך מגלים לנו רבותינו, כי למרות שהתוצאה חשובה - הדרך חשובה ממנה. המדד שבו בוחן הקב"ה את ברואיו הוא לא רק בהצלחה או בכישלון. והעניין אומר דרשני, שהרי בעולם שלנו בעל הבית לא ישלם לפועל את שכרו אם לא הצליח בעבודתו.

אלא שה' יתברך, בורא כל חי, יודע בדיוק מה נתוני הפתיחה שניתנו לכל אחד ואחת. אדם אחד נולד עשיר, והשני פחות. האחר, נולד לא עלינו חולה ושכנו בריא כמו שור. גם סביבה, המשפחה והכישורים משתנים מאדם לאדם.

אם כן, ניתן לקבוע כי בהרבה מהמקרים מבחן התוצאה לא הוגן. בכלים שניתנו לאדם מסוים, ייתכן שזה המקסימום האפשרי. לכן, הקב"ה בודק את הדרך, את ההתקדמות, שכל אחד עובר ביחס לנקודות הפתיחה והסיום שלו. זו בדיוק נקודת העמל - המאמץ - שהאדם עשה ביחד לעצמו, ולא ביחס לאחר.

מסופר כי הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל סבל מעוני ודלות נוראה. הרעב ממנו סבלה משפחתו הציק לו. "אשתו ובני ביתי התאוננו על גורלם באזני לבקש מחסורן ובידי אין כל וגם עצה אין לי", נהג להשמיע בקול קרוביו לעת זקנותו.

ומה היה עושה עם אותן "תלונות"? למתבונן מן הצד, שלא מבין את הנהגת הבורא, ייתכן שהיה נראה שהוא לא עושה כלום. רבי יצחק היה יושב עם הגמרא, וכל מה שעשה היה לצלול ללימוד במשך שעות רבות ורצופות מבלי להאזין להתרחשויות בבית.

כך לפחות, קיווה, המחשבות הטורדניות על העניות והמצוקה - הרפו ממנו לכמה שעות. גם בתקופה כל כך לא פשוטה שבני הבית רוצים אוכל, הוא פנה ללמוד על מנת לגדול, התמיד בתורה בשקידה. אבל בהינתן המציאות המורכבת, ייתכן שזה היה ה"מאמץ" היחיד שהיה מוטל עליו.

בהחלט מגיע לכל אדם לקחת הפסקה ולצבור מטענים. אבל אנשים מגיעים לשלב שהם אומרים לעצמם, "אנוח מתי שאצא לפנסיה" או "אנוח מתי שהילדים יתחתנו", או חס ושלום "אנוח בקבר", כפי שגורסת בדיחה עתיקה על יהודי פולין.

האדם כל הזמן מתכנן מה יהיה בשלב כזה או אחר, כמה הוא יוכל לפרוש מהמטלות הבלתי נגמרות. עצוב לומר, שאנשים רקמו חלומות, אך כשהגיעו לפנסיה פשוט לא ידעו מה לעשות עם עצמם, כי לא תכננו כלום, הם פשוט רצו לנוח.

"אדם לעמל יולד" - אבל האמת שאם זה היה תלוי בנו, כנראה היינו בוחרים לשבת על הספה ולא לזוז. אבל בניגוד אלינו, הקב"ה לא מוותר לנו. הוא יתברך לא מוכן שנזניח את היכולות שלנו ונוותר על עשייה, הוא יתברך לא מוותר עלינו כשאנחנו ניצבים מול קושי או אתגר.

מבחינת הקב"ה, עלינו להמשיך ולעשות כל מה שאנחנו יכולים, כל מה שאנחנו מסוגלים.

כדי להצליח צריך לעמול, ככה ניתן להגיע להישגים אמיתיים. צריך לרדת לעומקם של הדברים ולא להסתפק בידיעה רדודה.