המציאות אפורה. אז מה המרכיב שצובע לנו את החיים?

השליחות בראי הפרשה שלך לך

הנושא המרכזי בפרשת השבוע הוא סיפור המרגלים. הם נשלחו ארצה, במקום להביא את נקודות החוזק שיש לה, גילו את נקודות התורפה. ובקיצור, הוציאו דיבה רעה, הסיתו את העם ועונשם היה למות במדבר.

בורא עולם יודע "איזו סחורה הוא מוכר" לעם שלו, ועל אף זאת – כשהוא רואה את הצורך והדאגה של משה לשלוח אנשים מטעמו, הוא מאפשר לו, כך רש"י מפרש.

ה' נותן לו יד חופשית בבחירת המנהיגים, ולמרות זאת משה מתייעץ עם השם לגבי כל אחד ואחד: "וישלח אותם משה... על פי ה' כולם אנשים". האם הוא מתאים לתפקיד?

המרגלים נשלחים למשימה, אבל כאן קורית טעות איומה – הם לא פועלים כשליחים אלא כפרשנים. הם סיפרו את כל מה הדברים לפי החוויה האישית שלהם. המצב בכי רע, אבל כלב בן יפונה לא נכנע, אלא מנסה לנפץ את כל השליליות שלהם, לעומתו הם לא מוותרים, ומצליחים לערער את אמון של העם.

(אין אנו באים לומר חלילה, קטגוריה על המרגלים, שרק רצו להישאר במדבר - באוהלה של תורה. כל מה שאנו באים לציין הוא כדי שנבין כיצד אנחנו יכולים ללמוד מהם).

מצב הרוח, המעשים שלנו, נקיטת צעדים – כולם מתעצבים כתוצאה מהפרשנות שלנו. המציאות היא אפורה, אלא שהפרשנות מכניסה צבע, אבל תלוי איזה. לכן, לא מפליא שבסיטואציה אחת, שני אנשים יחוו את המציאות באותו אופן בדיוק אבל כל אחד ייתן לה פרשנות שונה, והיא זאת שתשפיע על מהלך החיים.

בכל זה קיים דבר נורא, אדם מסוגל לתת פרשנות למשהו שקרה והוא לא בהכרח כזה "רע", וזה עוד ילך איתו הלאה.

קבעתם עם אדם מסוים זמן לשיחה, אתם מתקשרים והוא פשוט לא עונה. ניסיתם בשנית ועדיי המצב לא השתנה, אין מענה. מפה המדרון הוא חלקלק -  אנחנו מתחילים לרוץ במחשבות: "מה למה הוא לא עונה?", "מה הוא החליט לסנן אותי?", "אולי הוא לא רוצה שנהיה בקשר?".

המוח מתחיל לעבוד שעות נוספות, ואנחנו אובדי עצות. אלו הם המרגלים שבתוכנו, שדואגים לתור, ולחפש להביא לנו את המידע מהשטח, את הפרשנות שלנו על העולם. והמידע הזה גורם לנו להרגיש כמו חגבים קטנים ומסכנים.

הפיקוד שאנו יכולים לקחת הוא לנסות להחזיר את כל מה שיש לנו לבסיס, מפרידים סיטואציה מהפרשנות למקור. "לא ענו לי" = אולי הם עסוקים, "הייתי בראיון עבודה ולא חזרו אלי" = יתכן שה' מזמן לי אינספור דברים יותר טובים.

גם את המחשבות שיש לנו על עצמנו, עלינו להתמקד באחת טובה, לבחור ולשנן אותה בלי סוף, ולזמן לעצמנו מחשבה נקייה יותר, שתזרים אלינו מתנות חדשות.