הדרך לאיחוד הנשמות

גם אם לקורא נראה שקשר הנישואין הוא מובן מאליו, אין זה כך. שהרי אחד הדחפים החזקים שיש לאדם הוא: להיות אדון לעצמו אחד הערכים החשובים של החברה הוא: הזכות לחירות, לחופש ולדרור והשתחררות מכבילות מוגבלות וכפיה. והנה דווקא במסגרת הנישואין אדם מאבד במודע את חירותו וכובל את כל מערכותיו לטובת בן-זוגו וילדיו למשך כל חייו. מדוע בכל זאת כובל אדם את עצמו למסגרת הנישואין? למעשה הקב''ה מאלץ את האדם לקשור קשר עם בן-זוג, כשם שהוא אילץ את האדם לאכול, וכפי שיצר לו את עצבי – הרתע מדברים היכולים להזיק לו – רתיעה מחומרים חמים, דחייה מדברים מעופשים, וסגירת עפעפיים בהתקרבות חפץ זר לעיניים. כך גם ביצירת הקשר שבין בעל לרעייתו. הקב''ה יצר תחושת נעימות בנפשו של אדם בעת הימצאו במחיצת אדם קרוב, ודחף להגיע לכך. אולם הדבר המביא יותר מכל את האדם להצמד לבן-הזוג היא תחושת מועקת הבודדות – כאשר שואלים אדם מדוע אתה נשוי. הוא משיב כלאחר יד, יש לנו ילדים משותפים, דירה משותפת , התרגלתי, החברה אינה מקבלת בצורה חיובית את הגירושין. לאדם המשיב כך אפשר לומר: אני שאלתי אותך מדוע אתה נשוי, בעוד שאתה משיב מדוע אינך מתגרש. כלומר על פי רוב, אדם נשוי לא משום שהוא רוצה להיות נשוי אלא משום שהוא חושש להיות לבד. למצב זה קורה דוד המלך ''מוציא אסירים בכושרות''.

כלומר, הקב''ה כובל את בני-הזוג באזיקים זה לזה, כדי שלא יוכלו להיפרד. השלשלאות הכובלות הן, תחושת האחריות כלפי המשפחה, קשר לילדים, הרגל, חשש מ'מה יומרו' אם נתגרש, האם זה ודאי שנישואין שניים יהיו טובים יותר.כלומר, תחושות כובלות אלו הן הגורמות לבני-זוג לא להיפרד זה מזה. מה יהפוך את האזיקים לעבותות אהבה המחברים אותם למשפחה אחת? לצורך זה הבה ונבדוק מהו הדבר הרגשי המחבר בני-אדם זה לזה? התשובה היא, ''תחושת הערכה'' – אדם נמשך להתקשר לאישיות שמעריכה אותו. הדבר יכול לבלוט בכניסתו של אדם לאולם שמחות שבו הוא יכול לשבת במקום שימצא לנכון. הוא אכן מתיישב. בשלב זה אבקש להציע לו שישאל את עצמו מדוע התיישבתי ליד שולחן זה ולא ליד שולחן אחר? סביר שהסיבה היא, שבשולחן זה הוא זיהה בלא משים אדם שמעריך אותו בעוד שבשולחן האחר הוא הבחין באדם שבעבר העיר לו הערת ביקורת. כלומר, אדם נמשך ליצור קשר עם אדם שמעריך אותו, ולהימצא בקרבת אישיות שמוקירה אותו. כך במסגרת הנישואין.

ככל שבן-הזוג יחוש שזולתו מעריך אותו כך יגדל הרצון להימצא בחברתו ולמלא את רצונותיו. כדי להביא שכל אחד מבני הזוג יחוש שמעריכים אותו, הם חייבים להחמיא זה לזה מספר פעמים ביום. כלומר, בהבדל מהתפיסה המצויה שהדבר החשוב בנישואין הוא מסגרת, בית, ילדים, ופרנסה, אבל מחמאות הן רק תוספת נעימות לחיים המשותפים.מתברר שכיון שנישואין אמורים להיות מסגרת המאחדת שתי חצי נשמה והופכת אותם לנשמה אחת, הרי המחמאות הן אינן רק התוספת לנישואין אלא ההליך החשוב ביותר שצריך להימצא במסגרת משפחתית. ובני זוג שאינם מחמיאים זה לזה, הם רק שותפים לדירה ,לילדים ולפרנסתם, אך עדיין אינם נשואים במשעות המלאה שהתורה מצפה מהם. לכן נכון יעשו בני הזוג המעוניינים להשכין את השכינה בביתם, שיזמו אמירת דברי שבח זה לזה.