אדם פשוט. אבל הרשב"י שם עין עליו - והגיע אליו בחלום

התפקיד של הרב יוסף טנזי היה להגיש תה לאברכים, לכל מי שנהג לקבוע את מושבו בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. על אף שדרך העולם להסתכל על תפקידים אלו כזוטרים, הרב יוסף התייחס למשרה במלוא הכבוד.

בזמן שהחלוקה הייתה מסתיימת, הרב טנזי היה ניגש למקומו, מתיישב ופותח את הזוהר הקדוש. כמה שהיה מספיק ברגעים הקצרים – היה לומד.

יום הצטרף ליום נוסף, ובכל שנה ושנה הרב טנזי הצליח לסיים את הלימוד של הזוהר הקדוש.

אהבתו של הרב יוסף לרשב"י לא התסכמה רק בלימוד הזוהר, אלא בכל ל"ג בעומר היה נוהג לקיים הילולה, סעודה מפוארת לכבוד הצדיק.

באחת השנים, הכסף לא היה מצוי בכיסו של הרב טנזי. עם חששות כבדים הוא עלה על ייצועו. מפחד מיום המחר. מהילולה שאמור לארגן. בחלומו הוא רואה אדם שפניו קורנות, מפיצות אור, בעל זקן לבן. "מי אתה?" שאל הרב טנזי

"שמעון... שמעון בן יוחאי. דע לך, שבכל יום אתה עושה לי נחת רוח שהנך הוגה בלימוד הזוהר. ובכל שנה אני מחכה לסיומך. השנה אין לך פרוטה, ולכן כשתקום בבוקר יהיה בתוך הכיס בחולצה שלך סכום כסף שמיועד לסעודה.  ואל תדאג, הכסף לא יגמר. ותכין 10 מעטפות כסף לאברכים שיגיעו".

רבי טנזי הקיץ מחלומו כשהוא נרגש. רועד ניגש לכיס חולצתו, לראות במוחש את הבטחת הצדיק בחלומו, ואכן כך. ניכר היה סכום נכבד בכיס החולצה.

כשעלה השחר, לאחר תפילת שחרית ניגש רבי יוסף לסידורים. ועשה כמצוות הצדיק – לא לספור את הכסף. כל מצרך שרצה כדי לפאר הסעודה, קנה ונותר לו כסף.

בסיום ההילולה אשתו שאלה אותו: "השנה לא היה לנו כסף, מהיכן הצלחת לארגן את הסעודה הזו?"

הוא סיפר לה על חלומו, ניגש לכיסו כדי למשש את השטרות שהעניק לו הצדיק – אבל כמו שהבטיח, הכסף היה מיועד להילולה, וכשנגמרה, הכסף נגמר איתה. כל הכסף הספיק בדיוק לכל מה שהזדקק.

"צדיקים גדולים במיתתם יותר מבחייהם" חלפו כמעט אלפיים שנה מאז הסתלקות הצדיק, אבל אור ממשיך להשאיר כאן, ממשיך לזרוח עלינו.