סוגרים לנו את הברז. ואיך אנחנו מתנהגים?

השליחות בראי הפרשה - חוקת

הנוכחות של מרים הנביאה משפיעה על כל העם, בין אם זו בהנהגתה לנשים ובין אם זה הנס שהתהלך עם עם ישראל בזכותה. היה לה מעמד זהה לאחיה אהרן.

"ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צן, ותמת שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים לעדה...", בניגוד לפטירתו של אהרן הכהן שעם ישראל התאבל – כשמרים נפטרת, העם אפילו לא בוכה, כך אומר ה"כלי יקר".

רק מתי שלוקחים משהו לאדם הוא מרגיש בחסרונו

הזכייה של מרים לקבל באר שילווה את העם, הוא כפוף לזכויות שלה – מפני שהייתה משגיחה על אחיה משה בעת ששהה בתיבה, וידאה שהוא שט בבטחה.

בדרך ניסית באר מים מתהלך איתם במשך ארבעה עשורים העם. אבל העם התרגל לנוחות הזו, בלי לתת יותר מדי תשומת לב.

רק בזמן שה' העניש את עם ישראל, ולקח להם את המים הם נזכרו להודות לו. עד אז הם לא הנידו עפעף.

החיים הם לא שחור או לבן – קצת פרופורציות

כפי שהבהרנו, בארה של מרים ליוותה את העם במשך כל הזמן במדבר. מעבר לזה, לבאר היו יכולות ריפוי, כל אדם שהזדקק לרפואה, שתה ונרפא. אבל כשהקב"ה "סוגר להם את הברז" הם שופכים קיתונות של תלונות.

איך זה הגיוני שאנחנו תופסים את הצד הפחות "מחמיא", ופשוט לא עוצרים, מתלוננים בלי הפסקה?

קשה מדי? אבל לא בלתי אפשרי

ממש כמו פעם, ככה גם עכשיו: גם לנו נטייה כזאת מדי פעם, טריגר קטן שפותח לנו את הדלת לעולם התלונות. אבל מה ניתן לעשות עם זה? איך ניתן לשפר את החוויה שלנו מאותו הטריגר

יש לנו מלחמה, והניצחון בה הוא ההרגשה הטובה שלנו. נשים לב, אם נתמקד בהתמרמרות, היא עלולה לסחוף אותנו לתסכול, גוררת אותנו איתה למטה. העצה הכי טובה, ואולי גם הכי פשוטה, זה להתחיל בדיבור טוב, לעשות עליו "זום אין", לנפח אותו, להגדיל את ממדיו. לפרגן לעצמי וגם לאחרים.

ובונוס לסיום: להתרחק מאותה הסיטואציה שמרמרת אותנו רק תועיל לנו.