עיוור מחכה בתחנת האוטובוס. בשביל דבר אחד

השעה הורתה על שלוש אחרה"צ. יצאתי מכיוון עיר מגוריי, אלעד, לפתח תקווה. השמש הקופחת לא פסחה על הרכב הבוער שלי, אפילו המזגן ברכב התקשה לפעול.

תוך כדי הנסיעה הבחנתי ביהודי צעיר, העומד סמוך לתחנת האוטובוס. על אף שחלפתי על פניו, הקולות בראש הכו בי: "למה לא לקחתי אותו טרמפ?", בהחלטה של רגע עשיתי פרסה וחזרתי לתחנה.

הגעתי אליו, פתחתי את החלון ושאלתי: "לאן אתה צריך להגיע?"

מבין הדברים והנראות הבנתי שהוא עיוור.

התברר שפניו הן לכיוון בית הכנסת "מאור שרגא", שם מתפללים מנחה סביב השעון. יצאתי מהרכב, פתחתי לו את הדלת, עזרתי לו להתיישב, ותהיתי בפניו – למה לו להרחיק עד לבית כנסת הזה, אין לו תפילת מנחה סמוך לביתו?

ואז הוא ענה: "תודה רבה לך על החסד העצום שאתה עושה עמי, מעל חצי שעה שאני עומד ומחכה שמישהו ייקח אותי מהחום הלא נסבל, השמש קופחת על ראשי, וכמעט התעלפתי. דע לך, שאני גר מחוץ לעיר, אני לומד בישיבת פלונית כאן, בעיר אלעד, אבל פספסתי בישיבה את התפילה! החלטתי לצאת החוצה למרות החום הכבד, אבל בשום פנים ואופן לא לפספס תפילת מנחה".

לקראת סיום הנסיעה ביקשתי ממנו תשלום עבורה, הוא לא הבין בתחילה. אבל הסברתי את עצמי: "לא כסף, אלא ברכה". הוא חייך, החזיק את ידי ובירך אותי מכל הלב.

את הרגעים האלו לקחתי לעצמי ועשיתי איתם חשבון נפש. הקב"ה האיר את עיניי על ידי יהודי שצמא להתפלל תפילת מנחה במניין, למרות הקשיים ואולי בזכותם הוא מתעלה יותר, מראה להקב"ה ולעולם את המעלות שבו.

אשרי העם שככה לו.