הצער של עם ישראל הוביל אותו למעשה קיצוני: להרוג

מחנה אנשי השלום

מי נמנה על מחנה 'אנשי השלום'? התשובה לכך פשוטה – כל מי שחפץ בשלום, ועושה כל שביכולתו לקדם אג'נדה זו. פרשתנו פותחת בהבטחת השכר שנתן הקב"ה לפנחס: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כה, יב-יג). מדוע דוקא פנחס היה האיש שזכה לברית השלום? האם קנאותו הבלתי מתפשרת אינה עומדת בניגוד גמור לשאיפת השלום?

מהי קנאות

על מעשה הקנאות שאודותיו נכתב בסוף הפרשה הקודמת אומרים חז"ל: "הלכה ואין מורין כן". כלומר הלכות קנאות הן הלכות גדולות ועמוקות, אך אין מורים כך. שאל רבי שלום שבדרון: מדוע על הקנאות של פנחס אמרו חז"ל: "הלכה ואין מורין כן"? והרי זו מצוה כה גדולה, עד כדי שכיפרה על בני ישראל?

כדי להשיב לשאלה, נתבונן במהות ה'קנאות'. 'קנאות' אינה בהכרח מעשה בידים או ברגלים, קנאות אינה מתבצעת בזריקת אבנים, או בצעקות. מקורה של הקנאות בלב. כשהלב מיטהר ומתקדש ומקנא את קנאת ה', באותה שעה הוא יכול לקחת רומח בידו ולהרוג את זימרי בן סלוא.

וכאן טמון הסוד. 'קנאות' אינה מוכתבת על ידי הוראות או פסקי הלכה. רק הקב"ה, בוחן כליות ולב יודע מה מתרחש בעמקי הלב. מקורה של קנאות בלב, והואיל ולא ניתן לדעת מה מתחולל בליבו של הזולת, לא ניתן להורות לו לפעול בדרך זו או אחרת, ועל כן היא מוגדרת כ"הלכה ואין מורין כן".

האדם היחיד שזכה לקבל שכר כה רב – ברית שלום, היה פנחס. מדוע דוקא הוא? רגילים אנו לראות במושג "רודף שלום" אדם נעים הליכות, המאיר פנים לכולם. אדם שלעולם לא יגיד מילה רעה על זולתו. אדם שאינו מתערב בנושאים השנויים במחלוקת. לפי הגדרה זו, בודאי שלא ניתן לכלול את פנחס בקטגוריה של "אנשי השלום". אולם השקפת התורה שונה. אנשים מסוג הנ"ל אמנם אינם "בעלי מחלוקת", אך הם בודאי אינם מוגדרים כ"רודפי שלום". שלום אינו רק שלילת המחלוקת. שלום הוא ערך חיובי, שאינו ניתן להשגה ב"שב ואל תעשה", בהתעלמות מכוונת מנקודת המחלוקת.

איש השלום

מי הוא האיש, שבכוחו לחולל את כל זה? נקודת המפתח, כשם שאין קיום לעם ישראל ללא קשר עםהבורא יתברך, כך גם השלום בתוך עם ישראל, האחדות בין יהודים.

אנשים רבים ראו את נשיא שבט שמעון בקלקלתו, אך ישבו באפס מעשה ולא הגיבו. ברור שלא עשו זאת מתוך הזדהות עם מעשיו, אך מדוע בחרו לשתוק ולהבליג? הם חששו ל"ריב אחים", לפילוג בעם. זו היתה טעותם, כל עוד האחדות באה על חשבון 'חילול השם', אין לאחדות זו שום ערך.

היה רק אדם אחד שהבין נכון את המהלכים, היה זה  פנחס. לא רק הקנאות בערה בו כשדקר את זמרי, אלא גם ובעיקר השאיפה לשלום. כשקינא לאלוקיו הוא הכשיר את הקרקע להשראת שלוםואחדות אמת בין כל חלקי העם. ואם בעיני עם ישראל היה נראה פנחס כמעורר מדנים, כבעל מחלוקת, בא הקב"ה וגילה את האמת: פנחס - הוא, ורק הוא, ראוי לשמור על "ברית השלום".

מדוע דוקא פנחס זכה לברית 'שלום'?

נותר לברר עוד נקודה אחת, מאחר והוא נלחם ברע ומיגר אותו, מדוע זכה לברית 'שלום' בדוקא? המהר"ל מבאר שיש שלושה סוגי שלום בעולם: א. שלום 'קר', כששני אנשים (או מדינות) שומרים על יחסים סבירים, ואינם נלחמים ביניהם. אין להם יחסי אהבה או שנאה, הם פשוט אדישים זה לזה, מעין "חיה ותן לחיות". ב. שלום של אוהבים. בני משפחה, חברים טובים, שנהנים זה במחיצתו של זה, מגיעים לשמוח אחד עם השני וטוב להם יחד. ג. שלום אמיתי, של חיבור לזולת. זה השלום הטוב ביותר, שאדם יודע שיש לו חבר להשתתף בצער, כמו גם לשמוח עימו, לא רק כשנחמד וכיף.

לפנחס הפריע מאד שיהודים רבים מתו במגיפה בגלל המעשה של זמרי. הצער הגדול של עם ישראל הביא אותו לעשות מעשה קיצוני של הריגת היחיד החוטא, למרות שידע שהוא מסתכן ועלול לשלם בנפשו, וכל זאת כדי להציל את האחרים הסובלים בגללו. על כך אמר לו הקב"ה: אתה פעלת מתוך דרגת השלום הגבוהה ביותר, משום שהיה אכפת לך שיהודים לא יסבלו, לכן "הנני נותן לו את בריתי שלום", את תכלית השלום.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר