לקראת שבת
השליחות בראי הפרשה – דברים
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל": הפרשה פותחת בתוכחת משה רבינו לעם ישראל עד שנפטר. רש"י אומר: "לפי שהיו דברי תוכחות והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל".
והמפרשים מקשים ושואלים - הלא כל החטאים הללו מוזכרים כאן ברמז, נמנים אחר כך במפורש תוך כדי פירוט כל הפרטים? אולם המדרש מספר כששמעו בני ישראל דברי התוכחה, מיד חזרו בתשובה שלמה ואמיתית.
משה רבינו עומד בימים האחרונים לחייו, הוא הוציא את העם ממצרים ונתן לו תורה, אך לא הצליח להכניס אותו אל ארץ ישראל. הוא מרגיש שאינו יכול לסיים כך את שליחותו בלי שהוא מבטיח את עתידו של העם. לכן הוא רוצה להעביר לעם שהם הסיפור המרכזי ולא הוא. גם אם הסיפור גדול ממנו הוא זוכר שהוא רק השליח, הוא לא מסתכל על טובתו אלא על טובת העם. כי אפשר לזכור מה קרה בזמן שהוא נעלם, איך העם פנה לחפש חלופה אחרת ובנה את עגל הזהב.
בנקודה הזאת טמון הסוד שלו, גם אם הוא היה לאורך כל הדרך מנהיג, יוזם ומוביל הוא ידע שהוא לא הייעוד והתכלית שייכים לכולם – ממלכת כהנים וגוי קדוש.
הוא לכל אורך הדרך זוכר באיזה שליחות הוא מגיע, שהרי עליו הקב"ה אמר: "לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכׇל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא" הפירוש - בכל זמן שירצה, יכנס בלי רשות אצלי וידבר איתי.
בכל רגע הוא נאמן למה שה' מבקש ממנו, ואף לרגע לא שוכח את העוצמות שבעזרתן מנהיג את העם במורא.
כפי שאמר הגאון יחזקאל אברמסקי זצ"ל שעיקר התביעה עלינו לאחר מאה ועשרים תהיה "על מה שהיה מסוגל לצמוח ממנו לפי כישרונותיו - ולא הוציא זאת לפועל".
משה רבינו ידע את ערכו ומקומו. הבנת הכוחות שטמונים בו עזרו למלא את תפקידו כראוי בעולם הזה.
על כן, אדם שמודע לתשוקה שלו למלאכה מסוימת, ורואה את עתידו בה, גם אם יש לו שאיפה למשהו גבוה ונעלה יותר מהמציאות הנוכחית, הוא יוכל להגיע לשם רק אם לא ישווה. ההסתה הכי גדולה שאדם יחווה מהמסע שלו היא דרך השוואות: "כמה הוא מרוויח?", "והאם יש לי בכלל אפשרות להצליח במקצוע הזה כשיש כל כך הרבה מוכשרים?". גם אם ה' הוריד לעולם נפש שהיא דומה, עדיין לכל אחת יש את הכוחות שמונחים בה, את הייחודיות שלה.
מעבר לפרשת דברים, השבת הזו גם נקראת "שבת חזון" – כל אדם מודע להוויה העכשווית שלו, אבל שוכח את המטרות שלו, את העתיד, את החזון שרקם לעצמו. ומה איתנו? האם ההיזכרות בכוחות הטמונים בנו נותנת לנו מעוררת אותנו בשמחה ומוטיבציה?