להתמכר להצלחות - זה דווקא בא בקלות

השליחות בראי הפרשה – עקב
 

פרשת השבוע פותחת בהמשך נאומו של משה רבנו; הוא מזכיר לבני ישראל את החטאים שביצעו במדבר ומעודד אותם לקראת כניסתם לארץ המובטחת, לקראת העתיד הקרוב שיזמן להם את הטוב והשפע שהם ציפו לו כל כך הרבה שנים.

הפרשה פותחת: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אלוקיך לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". אם תשמרו את דרכיי ותקפידו על מצוותי, אומר הקב"ה, אעניק לכם את כל הברכות.

זאת אומרת, לפני כל צעד שעושה האדם, עליו לשמוע תחילה היטב ולהתבונן אם בצעד הזה ייעשה רצון ה' יתברך. אם לאו – אומר הרבי מססוב זצ"ל - פשוט אל תעשה אותו.

בפרשה מונה לנו התורה הקדושה את האזהרות כמי שמבקשת שבל נשכח מי הנותן לנו כוח. מי מעניק לנו את העושר, הכסף והמעמד: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ".

התורה מבינה שכאשר האדם "שבע", הוא עלול לשכוח את בוראו. התורה יורדת לסוף דעתו של האדם העשיר ובעל המעמד: אם יש לך הרבה נכסים או לחילופין הינך מחזיק בתפקיד משמעותי המקנה לך הרבה כוח - הישמר לך שהרי אתה בסכנה גדולה. אתה עלול לשכוח מי נתן לך את כל זה, ולשכוח מאיפה באת ולשם מה הקב"ה נתן לך את כל זה.
 

"השכחה" הזו איננה צצה ביום אחד. היא נבנית אצל האדם בשלבים. זה מתחיל בהצלחה אחת, ועוד אחת עד אשר הוא צובר נכסים ועושר. עכשיו, פתאום הוא מאמין שהכל בא מכוחו.

יצר הרע מתעתע בתפיסת המציאות שלו וגורם לו לחשוב ששכלו החד והמבריק גרמו לעלייתו לגדולה. מכאן, הדרך לגאווה - קצרה מאוד. "אני מעל כולם", הוא כבר משוכנע בסתר ליבו. פתאום האדם שוכח מי נתן לו את הכל.
 

על האדם צריך כל הזמן מי נותן לו את כל מה שיש לו. עליו להבין כי כל מה שיש לו לא הגיע מעצמו, וגם לא בזכות כוחו או כישרונו. אלא שהקב"ה הוא נותן לו כוח לעשות חיל! ואין זה סותר כלל את העובדה שאכן ה' בירך אותו בכישרונות ואיתן סלל את דרכו לפסגה, שהרי גם הן מתנת ידו של בורא עולם.
 

כאשר האדם נמצא ברום הפסגה, הכל מצליח לו, "הולך לו בחיים", התחושה היא משכרת. תחושת "בלתי מנוצח" מתחילה לסמא את שיקול דעתו. אולם, מה יהיה עליו אם יחליטו הממונים עליו לשמוט תחת רגליו את הקרקע ה"יציבה" שנבנתה תחתיו? ואם בעל עסק הוא, מה יהיה אם הלקוחות יפסיקו לתת את אמונם בו?

מהר מאוד הוא יבין את סוד קסמו של הגלגל הענק: פעם אתה למטה, ופעם למעלה. בלי שישים לב ימצא את עצמו מיודענו יושב בבית וממתין לטלפון ממחלקת משאבי אנוש, אולי קורות החיים ששלח מצאו חן בעיני מישהו.
 

התרבות המערבית מודדת בני אדם על בסיס הצלחות. ככל שטיפסת במעמד והתמקמת בתפקיד נוח, כך אתה שווה יותר. עדות לתרבות שחלחלה היא שיחת החברים שמתפתחת בכל מפגש חברתי: "מה אתה עושה?"; "במה אתה עובד?" או למיטיבי הלכת שרוצים לחזות צמיחה אפשרית, "מה אתה לומד?"
 

התרבות הפסולה חינכה את האדם לקשר בין הישגיו לערכו האישי. אבל אין זה נכון כלל וכלל. שהרי, אם אותו אדם ימדוד את השווי שלו לפי ההצלחות בחיים, ולפי השאלה "מה תגיד הסביבה?" הרי שזה עניין של זמן עד שהוא יתרסק. אדם קודם כל צריך להתחבר לעצמו ללא תנאים - משום שבכל מצב ה' יתברך מנווט את חייו.

בנוסף, בגלל כל החוקים הדמיוניים, והתקשורת ההתנהגות מתנהלת בצורה לא נכונה, וזה גורם למשברים בחיים. ברגע שהוא לא הצליח, באופן אוטומטי נכנס לייאוש. יעידו על כך כל אלפי התלמידים שנזרקו מבית הספר.

אבל אם האדם מבין שגם בשיא הצלחתו - הקב"ה הוא שנתן לו את שעת הכושר לצמוח - גם כשיגיעו ימי הגשם הוא יידע להעריך את עצמו. ההשתדלות קשורה אלינו, ההצלחה לא - ורק שנזכור את זה.