יהדות
יהודה הופמן, בן 46 מירושלים, הוא רב סרן במיל' ברבנות הצבאית. הופמן גויס למילואים מהיום השני של המלחמה ועוסק במהלך שירותו בתחקירים, כלומר בדיקת פעילויות על מנת לוודא אם הכל מטופל כמו שצריך וכי הטיפול בחללים נעשה באופן נכון וראוי, על פי הפקודות ובהתאם לכבוד המת.
בריאיון מיוחד לערוץ 2000, מספר הופמן על השליחות המיוחדת ומלאת ההקרבה, אליה התנדב במהלך השירות, התחושות הקשות, ועל מה שעיניו ראו ביום הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, ועד כה לא מעכלות.
"ביום ראשון בבוקר, אני מקבל טלפון", מספר הופמן, "אומרים לי להתכונן לגיוס. כשהגעתי לפה, אף אחד בהתחלה לא ידע מה לעשות. פתאום עוברת פה בין הקצינים סוג של שמועה, שלהיכן שמגיעים אזרחים חללים, אין ידיים עובדות ומחפשים מישהו שיתנדב שם בתר"ח (תחנת ריכוז חללים)."
"למרות שאני איש משרד, אבל הייתי קצין חללים, אז התנדבתי ביחד עם המפקד שלי. ככה פתחנו בעצם את המלחמה שלנו. בערב הגענו לתר"ח והתחילו להגיע משאיות. אתם לא רוצים לדעת מה היה בתוכן. היו חללים, אבל באיזה מצב הם נראו ואיך זה היה, זה קשה לתאר מאוד."
"התחלנו להוציא את החללים מהמשאיות, לפתוח את השקיות, לתת לקצין של הרבנות לקחת טביעות אצבע, להדביק עליהן אזיקון, לסגור ולהכניס אותן למקרר. לדעתי, אף אחד בשביעי לאוקטובר לא דמיין את כמות החללים שעומדת להגיע לפה. זה לא היה בכלל בתודעה. זה היה שוק."
"אני חושב שהאנשים פה לא חשבו על המשמעות של זה ופשוט נכנסו לעבודה. כולם היו מעל הראש בעבודה, 24/7, עשו דברים מדהימים, ואף אחד לא חשב על המשמעות של זה. קשה, קשה, קשה מאוד לעכל למי שהיה שם, גם לאנשים כמוני, שרק תצפתו, אבל בטח למי שנגע בגופות. אני יודע את זה ממקור ראשון, דיברתי עם כמה חברים שלי ולאחד מהם אמרתי: "הרי אתה עשית סריקה, כבר הבאת חלקי גופה מלבנון", והוא ענה לי: "כן, אבל לא ראיתי דברים כאלו ולא בכמויות כאלו"."
"צריך לקחת פה בחשבון כמה דברים: קודם כל, ביחס לאסון התאומים, ששם היו המון אנשים שלא זוהו, כי לא היתה שם סריקה כמו שצריך וודאי לא מערך טיפול בחללים כמו פה. במקרה הזה של אסון הטבח של השבעה באוקטובר, השאיפה היא שכל פיסת גופת אדם תימצא ותגיע לפה לזיהוי."
לצפייה בריאיון המלא, לחצו על הסרטון