מנותקים מכל שורש. להרגיש יתום זאת בחירה

בזרועות האב, מסע מרגש על חבל האמונה – לפרשת ראה

באחד המופעים של קרקס אירופאי, העמידו 2 תרנים גבוהים, כל אחד בגובה 6 מטר וביניהם מתחו חבל עבה. על אחד מהתרנים טיפס לוליין וכשהגיע לפסגת התורן שאל את הקהל, האם נראה להם שיצליח לעבור. הקהל השיב בחיוב והוא יצא לדרך, לא לפני שביקש שקט מוחלט, שיוכל להתרכז. כשהגיע לקצה החבל, לתורן השני הריע לו הקהל ועודד אותו לעשות זאת שוב. הלוליין עשה את דרכו על החבל בחזור בבטחה רבה.

משהוכיח שביכולתו לעבור על החבל ביקש מהקהל שינדב לו ילד, שישא בידיו תוך מעבר מקצה לקצה. שקט השתרר בקהל, איש לא נעתר לבקשתו. משהבין שישועה לא תצמח לו מהציבור, ירד מהבמה ופנה אל מאחורי הקלעים. הצופים חשבו שכאן תם המופע. להפתעתם כעבור דקה שב הלוליין לבמה ובידיו ילד קטן. הוא החל לטפס על התורן כשבזרועותיו הילד. משהגיע לפסגת התורן, ביקש שוב שקט, והחל לפסוע על החבל. המתח היה בשיאו, איש לא רצה לראות לוליין נופל, ובטח לא ילד שנופל מגובה כה רב.

אך הוא "עשה זאת"... הגיע לצד השני וירד מהסולם, כשנושא בזרועותיו את הילד, שלמרבה הפלא כלל לא נראה מרוגש מהמעשה. ופנה אל מאחורי הקלעים, להשיב את הילד. אחד המשתתפים שעמד בסמוך, פנה אל הילד ושאל: תגיד לי, לא פחדת? הילד השיב לו בבטחה: מה היה לי לפחד? הלוליין הזה הוא אבי..., כאומר כשלקח אותי הייתי סמוך ובטוח שכלל אינו מסכן אותי.

בסיפור זה משתמשים מגידים רבים, להמחיש את דברי התורה בפרשתנו: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם..." (יד, א), ובפסוק הבא כתוב: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

ביאורים רבים נאמרו בפסוק זה. המשותף לרובם, שפסוק זה מבטא את האמונה החזקה בבורא עולם ובהשגחתו על עמו, תוך ידיעה ואמונה שאין הקב"ה חלילה רוצה להרע לו, שכן אין אב שחפץ ברעת בנו. וכל מה שעושה הקב"ה, הכל נעשה בהשגחה, מתוך רצון להיטיב. משמבין זאת האדם, הוא מאמין שגם אם בכל זאת באו עליו יסורים ופגעה בו מידת הדין, הרי התייחסותו היא כפי שקראנו בפרשה הקודמת "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (ח, ה).

ההקשר שבין שני חלקי הפסוק

בקריאת הפסוק "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (יד, א) עולה וצפה השאלה: מה הקשר בין החלק הראשון של הפסוק: 'בנים אתם לה' אלוקיכם' לחלקו השני, הציווי בהמשך: 'לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת'?

חז"ל אומרים: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר 'בנים אתם לה' אלוקיכם'" (אבות ג, יט). רבי שמואל די אוזידא פירש את המשנה שבפסוקים רבים נאמר שישראל בניו של הקב"ה, כדוגמת 'בני בכורי ישראל' ועוד. במשנה זו מבואר שחיבה זו ניכרת גם לעיני האומות ולכן הגויים עצמם קוראים לנו 'בנים למקום'.

החידוש הגדול במשנה זו שהקב"ה עצמו 'קורא' לנו בכל עת "בני, אהובי". חז"ל מכנים זאת: "חיבה יתרה נודעת להם", שהקב"ה פונה לכל אחד מאיתנו בתואר 'בן'. הוא קורא לנו באופן אישי באמצעות מאורעות החיים ומעביר לנו מסר אוהב, מכוון, תומך.

כתוצאה מכך מצווה התורה: "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", גם אם חלילה אחד ההורים נפטר, מדגיש לנו הקב"ה: אינך יתום! עדיין יש לך אבא. אבא אוהב שקורא לך גם בקשיים עצמם 'בני! יקירי!'. היסורים והצרות שמתרגשות עלינו הן בהשגחת הקב"ה, ועם זאת הוא נותן לנו כוח לסבול אותם. עוד צריך לזכור שבתוך הקושי והסבל טמון טוב. הקב"ה מביט בנו במבט רחום ולוחש: "בני אתה".

מיוחס לסבא מקלם, שכשהגיע שעתו להיפטר מהעולם קרא לבנותיו שהגיעו לפרקן ואמר להן, שאינו דואג כלל מה יעלה בגורלן, משום שעם פטירתו הן יוצאות מרשותו של אדם ונכנסות לרשותו של הקב"ה, שהוא אבי יתומים ודיין אלמנות. וביאר הרב שך זצ"ל דבריו, שמי שחש בצורה מציאותית שהבורא יתברך הוא האב של כל אחד מאתנו, אינו מרגיש ביתמות. אדרבה, הוא חש שמעתה יגיע אליו חסדו של האב - הבורא בצורה יותר ישירה, במקום שיגיע דרך אביו הביולוגי - השליח.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר