"העולם פרוזדור": הוויכוח הסוער של התאומים ברחם

כולנו תהינו לפחות פעם אחת בחיינו מה מרגישים כשמתים ולאן ממשיכים משם? אנחנו חשים צער עמוק כאשר אדם הקרוב לנו נפטר מן העולם, אלא שהאמת היא, שזה רק מושג עריטלאי שהרגלנו בו את התפיסה המצומצמת שלנו. 

ישנו משל על תאומים שמתדיינם ביניהם בתוך הרחם על מה שעתיד להתרחש עימם בעתיד.  תאום אחד טוען כי מה שקורה כעת הוא מה שימשיך להיות, כפי שהם ניזונים מחבל הטבור ושוחים בתוך עולם חשוך ומלא מים ברחם אימם, כך ימשיכו לחיות לנצח.  

התאום השני משיב כי מדובר בטעות ושמעבר למקום בו הם נמצאים, קיים עולם חדש של ממש, מלא בצבעים ודברים חדשים שטרם הכירו, מלא בבני אדם, וכי יום יבוא והם ייצאו לשם.  

התאום הראשון סבור כי אחיו חי בדמיונות, ולסברתו העולם היחיד שקיים הוא העולם שהם מכירים ורק שניהם קיימים בו. לא זו בלבד, אלא שאם חלילה יקרה אסון וייפתח פתח והם יצאו ממנו החוצה, אל העולם שבחוץ, הם ייפלו לתהום ויתרסקו, מכיוון שבחוץ אין כלום.  

מנסה שוב האח לשכנע את התאום שלו כי קיים עולם שלם שם בחוץ, שבו חיים באופן אחר, אין בו מים, נושמים בו אוויר ולומדים ללכת על הרגליים ולאכול עצמאית ולא דרך חבל הטבור, שעתיד להיסגר.  

עונה לו אחיו כי הוא מדבר דברי הבל וחי בדמיונות על עולם שלם ואנשים, אלא שהאמת היא, שאם חבל הטבור ייסגר, סופם למות.  

כך ממשיכים שניהם בוויכוח הסוער ברחם במשך תשעת חודשי ההיריון. בשעת הלידה נולד קודם האח ה"אופטימי", שמאמין כי יש עולם אחרי, עולם אחר שאותו הם טרם מכירים.  

הרב טיקוצ'ינסקי אומר על תגובתו של האח שנותר ברחם, כי על פי הסברה שלו והבנתו, כל מי שיוצא החוצה נופל לתהום ומתרסק, לכן ברגע שאחיו יוצא לעולם ראשון, על פי הבנתו המצומצמת, הוא יתחיל להתאבל על אחיו שנפל לתהום ומת, והכל אבוד וגמור.  

אלא שבאותה השעה בחדר הלידה, לא רק שלא מתאבלים, אלא שמחים שמחה עצומה על המזל הטוב ועל הולדת התינוק. יעברו רק מספר דקות עד שהאח השני יוולד ויגלה את האמת, כי קיים עולם שלם, מרגש ומגוון אי שם בחוץ. 

הנמשל ברור לחלוטין. כאשר אדם חי בעולם הזה ומדברים איתו על החיים של אחרי, קשה לו לעכל. הוא בשכל המצומצם שלו מבין כי אותו אדם שנפטר, כביכול מת מן העולם הזה ואין לו המשכיות יותר, זה גורלו הסופי.  

אלא שהאמת היא, שהמוות זה בסך הכל סוג של מעבר לצורת חיים שונה. זה וודאי לא הסוף. התינוק נולד מרחם אימו ופושט את השיליה, לכן היא נקראת כך, כי משילים אותה.  

גם כאשר אדם עוזב את העולם, הוא משיל את המעטפת השנייה שלו, שנקראת גוף, מלשון מגוף - כמו שמגיפים את התריסים, כך הגוף מגיף וסוגר על האני האמיתי, ולאחר שהאני האמיתי מתנתק ממנו, הוא עובר לממד הרוחני של הבריאה. ממש בדומה לתהליך שעובר הפרפר, כאשר תחילה בוקע מהביצה כזחל ובעת היותו גולם הוא נראה כמת, אלא שאז מתוך הגולם פורץ עם הראש פרפר, פורש את כנפיו ומגלה עולם שלם שטרם הכיר. לכן הוא נקרא פרפר - הוא פורץ עם הראש ולאחר מכן שוב פורץ עם הראש. האות פ' בסוד האותיות ביהדות מסמלת פריצה ופתיחה.