רק בגלל הפה שלהם. התחילו להפסיד כסף

במרכז הפרשה כתבה התורה "וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (כג, ו). על פסוק זה שלוש תמיהות:

1. מדוע היה צורך להפוך את הקללה לברכה, הרי ממילא הקב"ה מנע מבלעם לקלל את עם ישראל?
2. וגם אם היה מקלל, וכי קללותיו משפיעות? האם יש לחשוש מהן?
3. התורה הורתה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (כג, ד), ונימקה "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם... וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר...". מדוע הוסיפה התורה את שידוע לנו, שהפך הקב"ה את קללותיו של בלעם לברכות?

רבי אליהו לופיאן, המשגיח של ישיבת 'כפר חסידים' הסביר במשל לפונדק ששכן בצומת דרכים מרכזית, ועוברי אורח רבים סעדו בו את נפשם. ברבות הימים יחסיהם של בני הזוג שניהלו אותו עלו על סרטון. מריבות קולניות היו פורצות ביניהם תדיר. וכשהחלו לריב נהגו לקלל זה את זו ולהיפך. למשמע העימותים וההתנצחויות חשו האורחים שלא בנוח. לתחושתם היה ביטוי מעשי, אט אט חדלו אורחים מלפקוד את 'פונדק המריבה'. משראו בני הזוג שהחלו לאבד את פרנסתם, פנו לרב העיר לבקש עצה, כיצד יוכלו להשיב את פרנסתם.

עצת הרב היתה פשוטה, לחדול מהמריבות ומהקללות. אולם הם הבהירו לו שאינם יכולים לשלוט ברוחם, וכשאחד מבני הזוג מרגיז את זולתו, חש בן זוגו שעליו להגיב בטון גבוה יותר, ולהשיב בקללות הדדיות.

הציע להם הרב שירגילו את עצמם לכל הפחות שלא לקלל זה את זה. אבל הם לא הצליחו להבין איך יוכלו לעצור ברוחם, כשלהבות המחלוקת מיתמרות עד לשמים. 'אם כך', אמר הרב, 'קבלו על עצמכם לברך זה את זה במקום לקלל, למשל: אם אתה רוצה לומר לה שתיהרג, אמור במקום זאת: 'שתהיה לך אריכות ימים'. אם את מבקשת לאחל לו שייענש, השתמשי במילים חילופיות ואמרי לו שיקבל שכר. ממילא המילים אינן משנות מאומה, הרי שניכם יודעים מה הכוונה האמיתית, וכך תמצאו מרגוע לנפשכם הסוערת.

העצה המקורית מצאה חן בעיניהם והתחילו לברך זה את זה במקום לקלל, והאוירה השתפרה. השינוי נתן אותותיו, והאורחים חזרו להתארח בפונדק. אולם לא לאורך זמן, עד מהרה נדהמו המבקרים לראות כיצד בעיצומן של ה"ברכות" ההדדיות, בני הזוג משליכים צלחות זה על זה.

על פי המשל ניתן להבין מדוע היה צורך שיהפוך הקב"ה את קללת בלעם לברכה. "ברכותיו" של בלעם היו תחליף לקללות שרצה לקלל את עם ישראל. אמנם נאלץ בעל כרחו לברכם, אולם כוונתו לקללם נשארה, והראיה לכך, שמ"ברכותיו" מתו במגיפה עשרים ושנים אלף מבני ישראל. ניתן לשער מה היה קורה אם לא היה הקב"ה הופך את קללותיו לברכה.

יתרה מכך, חז"ל אומרים שהקב"ה לא נתן לגויים כח של נבואה. הנביא היחיד שהסכים להם היה בלעם, וגם הוא בגבולות מסויימים. ולמרות הסייגים שהטיל עליו הקב"ה לא נמנע בלעם הרשע מלייעץ לבלק כיצד לגרום לאסון בקרב עם ישראל. רבי איצל'ה מוולאז'ין דימה את בלעם ל"כלב רע ונושך", שרגיל להזיק לבריות. כשהוא קשור בשרשרת, לעיתים נראה "שקט ושלו". הוא יושב ברוגע בפינה, אך מה יקרה אם יעבור בקרבתו מישהו זר? הוא מיד יתחיל "להשתולל" וירצה להתנפל עליו. ואם הבעלים יתירו את השרשרת, מה יקרה? ברור, הוא יסתער עליו ויתקוף אותו. כך היה בלעם, בדומה לכלב קשור, שבעליו התיר את הרצועה. כש"התיר" הקב"ה את החבל לרגע קט, מיד נתן לבלק עצה, כיצד להפיל רבבות מישראל.

לפי זה תירץ הגרי"ז סולובייצ'יק את הקושיה השניה, האם ועד כמה נזק יש בקללותיו של בלעם. על פי התוצאות ניתן להתרשם שהן היו איומות ונוראות. כפי שהוכח במגיפה הנוראה, הן היו מסוכנות לעם ישראל. לא היתה שום עצה ותבונה, אלא רק להפוך את אותן לברכות. ההתמודדות היחידה עם הקללות היתה רק בהפיכתן לברכות.

לאחר שהבנו את חומרתן קללותיו של בלעם, נותר להבין מדוע חזרה התורה שנית בפרשתנו וציינה זאת. ומדוע מיד לאחר שהורתה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'"?

ביאר ה'כתב סופר' שהיה מקום לשאול מדוע עונשם של העמונים שווה לזה של המואבים, ששכרו את בלעם לקלל את ישראל ורצו להזיק להם? אמנם גם הם לא הסכימו להעניק לבני ישראל מאומה, אך לפחות לא ביקשו להזיק להם?

וביאר שהתורה רצתה להדגיש בפסוק זה את הפיכת הקללה לברכה, "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה". בל נחשוב ש"הרווחנו" ברכות מהמואבים, וממילא אין סיבה שלא לקבל מהם גרים. מלמדת אותנו התורה שהכל הולך אחר הכוונה. מאחר שכוונת שניהם היתה לרעה, על אף שמואב רצו להרע יותר, למרות שבסופו של דבר יצא מכך טוב, שבני ישראל התברכו, הרי שעונשם של עמון ומואב שווה. למדנו גם בפרשה זו את אהבת הקב"ה לעם ישראל. ואת ההגנה הרבה שפורס עלינו. ניתן לשער מה רב היה הנזק, ללא הגנה זו. גם בימינו עדים אנו לניסים רבים ושמירה חזקה על עם ישראל, מפני אויבינו הקמים עלינו לכלותינו. יתן ה' את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפנינו.