התבוננותו של יגיל יעקב באמונה לאחר שחרורו משבי החמאס

עם שובו, יעקב הביע רצון לאמץ מנהגים דתיים כמו חבישת כיפה ולבישת ציצית, מה שבתחילה נתקל בספקנות וצחוק מצד הסובבים אותו.

במאמר נוגע ללב, יעקב מפרט על הקשר העמוק שחש עם אלוהים לאורך שביו. הוא מספר שאמונתו האיתנה בנוכחות אלוהית הייתה מקור הכוח והנחמה העיקרי שלו. "כשאתם שואלים אותי מהו החיבור האמיתי ביותר שלי עם אלוהים, אני עונה: בשבי, כל מה שהחזיק אותי היה האמונה שלא הייתי לבד," כותב יעקב. 

הוא מתאר תחושה של נוכחות אלוהית מתמדת שאמנם לא יכלה למנוע את חטיפתו, אך העניקה לו הגנה ונחמה בשעות הכליאה שלו.

חווייתו של יעקב מדגישה את רעיון ההשגחה האלוהית, שהוא חש כי הדריכה והגנה עליו מפני צרות ומכשולים שונים. תחושה זו של השגחה השראה אותו לקבל על עצמו מחויבות דתית משמעותית עם שחרורו. למרות הלעג הראשוני מהסובבים אותו, יעקב עמד איתן בהחלטתו לחבוש כיפה וללבוש ציצית, והסביר שמחשבות אלו ליוו אותו לאורך כל תקופת השבי.

עם התקרבות זמן הסליחות, יעקב חש צורך עמוק לבקש סליחה ולהביע תודה. הוא מדגיש את כוונתו להודות לאלוהים על שהגן עליו מאויביו והדריך אותו בחזרה לביטחון. "אבא, תודה על הזכות להיות כאן. בחרת עבורי את הדרך הנכונה, ולא תתחרט," הוא כותב, פונה לאביו באהבה ותודה עמוקה.