הסיפור האישי שלי: תעצרו הכל אני צריך לרדת

השליחות בראי הפרשה – האזינו

לפני כ־14 שנה ליווינו את בננו בפעם האחרונה למנוחת עולמים, לאחר שנלחם במשך כמעט שנתיים במחלה הארורה. שנתיים של ריצות לבית החולים, שנתיים של ציפייה, של תקווה ושל המון תפילה.

ערב ראש השנה זה היה. כל סידורי ההלוויה קרו כל כך מהר, כדי להספיק אותם לפני כניסת החג. לא הצלחתי להבין איך יכול להיות שבאתי לבית החולים עם ילד ויצאתי בלעדיו. הוא היה רק בן 15.5; כל חייו נגדעו באיבם. החלומות, השאיפות, הרצונות – הכול פשוט נעצר! כי הוא היה צריך לרדת; לרדת מהנסיעה של החיים, לרדת ממרוץ החיים. מכל מה שרצינו וחלמנו אל עבר עולם אחר.

והחושך היה גדול מאוד, מאיים עלינו לכסות אותנו לגמרי, לא מותיר לנו שום שביב של אור כדי להמשיך. אני זוכרת שבאחד הימים יצאתי החוצה לקחת את הילדה הקטנה לגן. כשיצאתי, הסתנוורתי מהאור שבא מולי – הסתכלתי כמה שניות על כל האנשים שרצים אנה ואנה ולא הבנתי איך יש להם אור.

לא הבנתי איך החיים שלהם נמשכים, ואני נמצאת בחושך מוחלט.

בדיעבד, היום רואים את יד ההשגחה הפרטית המדויקת שהייתה באותם ימים. למשל, זה ששחר זכרונו לברכה זכה לטיפול מסור מאחות מיוחדת ממש. או שלפני שגילוי המחלה נולדה לנו תינוקת ששימחה אותו ואותנו בימים לא פשוטים. או שבבית החולים ראו שנוגעים לנו באוכל, והציעו לנו להשתמש במטבח של הצוות. שזכינו לקהילה חמה ומחבקת שעטפה אותנו ברגעים הקשים, וגם בעמותה היקרה שליוותה אותנו ונתנה לנו דירה לכל התקופה ששהינו סמוך אליו. באותם ימים לא יכולתי לשבת עם אנשים ולא לדבר איתם. אפילו את הקושי הזה פתר עבורי האב הרחמן, משום שאפילו שבעה לא ישבנו.

הניסיון לא פשוט בכלל (ויהי רצון שאף אחד לא יתנסה בו), ויחד עם זאת היה עטוף בהרבה חום ואהבה, בידיו של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

בפרשת השבוע משה רבנו בוחר להיפרד מעם ישראל בשירה, שירת האזינו. אחד הפסוקים שמתחברים לי לכל מה שאנו עוברים הוא: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹקים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל".

אחרי שבני נפטר, לא הייתי יכולה להכיל את העובדה שהוא לא יהיה איתנו יותר. הייתי חושבתי לעצמי: "הוא היה ילד שקט, למי הוא הפריע?", "איך יכול להיות שזה קרה אחרי שהשתדלנו בלי סוף?"; "אולי הייתי צריכה ללכת לרופאים אחרים והוא היה מבריא?" - השנים לימדו אותי שהתשובה לכל השאלות האלה נמצאת אצל הקדוש ברוך הוא ולא אצלנו.

ואם היה אפשר לשאול את בורא עולם, כנראה שהוא היה אומר לנו: זה לא היה משנה כלום אם הייתם לוקחים רופא אחר, וייתכן שגם אם הייתם עושים עוד איזו השתדלות נוספת, אולי שונה, זה עדיין לא היה משנה כלום. גם אם הייתם מחבקים אותו, שומרים אותו מכל משמר – בכל זאת, זה עדיין היה קורה, כי הכול מדויק עבורכם, והכול זה אני עושה ולא אף אחד אחר.

עשור וחצי אחרי המקרה בני משפחתי ואני קמים בכל יום מחדש וזוכרים שמי שנתן לנו את הניסיון הזה, נתן לנו גם כוחות להתמודד. ויחד עם כל הכאב והחוסר, אנחנו קמים לעשייה מבורכת, יודעים שכל יום וכל רגע שה' נותן לנו חיים – זאת מתנה ענקית.