התובנות שנופלות לאנשים בתאילנד. מלוות אותם כל החיים

כבר בגיל שש דוד התייתם מאביו ומאימו. מדי שנה הוא נהג לפקוד את הקבר של אביו ואמו. הוא היה מגיע למצבת הוריו, ומוריד דמעות של געגוע. באחד הימים, הוא חש התרוממות רוח גדולה אחרי הביקור בבית הקברות והחליט לנסוע לבית כנסת.

דוד מעולם לא החזיק סידור תפילה - והנה בכל זאת הוא מצא את עצמו בין קהל המתפללים, בדיוק באמירת "עלינו לשבח" שבסוף התפילה. המתפללים שרו בשמחה גדולה שהדביקה גם את דוד, שהצטרף אליהם לריקודים: "עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית שלא עשנו כגויי הארצות... שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע: ואנחנו משתחווים לפני מלך מלכי המלכים..."

אחרי שכולם יצאו, דוד כל כך התרגש שהוא החליט לקרוא פעם נוספת את תפילת "עלינו לשבח". עד כדי כך נותר בו הרושם, שהוא נסע לחנות תשמישי קדושה לא רחוקה, קנה סידור תפילה, והניח סימניה קבועה בעמוד של "עלינו לשבח!" ההתרגשות שככה, ודוד המשיך בשגרת חייו.

באחת העבודות המזדמנות שלו, נתקל דוד בבחור שחזר זה עתה מתאילנד.

סיפורי החוויות עשו גם לו חשק והוא החליט לרכוש כרטיס טיסה. דוד טייל בשוק הגדול של בנגקוק והתפעל מהנוף והמרחבים. לפתע, הבחין בדבר שזעזע את נשמתו: המוני אנשים כורעים ומשתחווים לפני פסל ענק מזהב.

דוד התמלא קנאה יהודית בריאה: "אם הם מביעים תודה לאלילים שלהם - גם אני אגיד תודה לבורא עולם!" הוא הוציא את הסידור, פתח במקום הסימניה והחל להודות לקב"ה: "עלינו לשבח לאדון הכול..." כשהגיע למילים "שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע..." עצר דוד את תפילתו".

הם באמת מתפללים להבל ולריק", חשב.

היהודי הפנימי שבו שוב התעורר: דוד הפנה את גבו לפסל הזהב, וכרע בהתרגשות: "ואנחנו משתחווים - לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!"

דוד החליט לקצר את חופשתו, ארז את חפציו ולקח מונית לשדה התעופה. כשהגיע ארצה, הוא חזר לאותו בית כנסת שבו היה בפעם הראשונה. "שלום כבוד הרב", פגש דוד את רב הקהילה, הוציא את הסידור מהתיק וביקש: "אשמח שתלמד אותי כיצד מתפללים..." מאז, דוד הוא החזן הקבוע של בית הכנסת, והוא מתפלל בכל יום באותו סידור, עם הסימניה באותו המקום.