מתי הקב"ה מואס במלכים?

הרודף אחר הכבוד לעומת הבורח ממנו – לפרשת בראשית

כולנו מכירים עוד משחר ילדותנו את מדרש חז"ל המפורסם אודות השיח שהתנהל בין הקב"ה לבין הירח, אודות גודלו. לרענון נביא את דברי חז"ל במלואם, כפי שמופיעים במסכת חולין (דף ס ע"א):

"רבי שמעון בן פזי רמי (=שאל), כתיב 'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים' (=משמע ששניהם שוים בגודלם) וכתיב 'אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן', (=מכאן שאחד מהם גדול והאחר קטן)?" רבי שמעון בן פזי שאל: מתחילת הפסוק משמע ששני המאורות היו שוים בגודלם, ואילו מסוף הפסוק משמע שהיה הבדל ביניהם, שאחד היה גדול והאחר היה קטן. את קושייתו מיישבים חז"ל: "אמרה ירח לפני הקב''ה: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?  אמר לה לכי: ומשול (=מִשְלִי) ביום ובלילה". 

שואל על כך רבי זלמן סורוצקין, לפי פשוטם של דברים, על פניו נראה שכביכול בשיח זה "ניצחה" הלבנה חלילה את הקב"ה. שהרי הוא ציווה עליה להקטין את עצמה משום שאמרה "דבר הגון", וניסה לפייסה. ומשלא התפייסה, "גמל" לה שהיא משלה גם ביום וגם בלילה. ומה ההסבר בשיח זה, ובתשובה שקיבלה הלבנה?

לפני שנביא את ביאורו, נצטט מדבריו: "וממיעוט השגתנו אין לנו עסק בנסתרות וננסה לקרב את הדברים אל השכל". כשברא הקב"ה את שני המאורות הוא הגדיר את תפקידם: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים... לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ", אך לא מנה בין תפקידם את ה"ממשלה". השמש קיבלה את תפקידה באהבה, באימה וביראה, כפי שהגדיר לה הקב"ה, ללא בקשת כבוד או תועלת.

לעומתה, הלבנה הבינה שלמאורות ניתנו "שררות", ולא "עבדות", ולכן טענה: וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? הירח רצתה לשלוט באופן יחיד.

הקב"ה מילא את בקשתה ונתן לה ממשלה, ולראשונה מוגדרת הממשלה בתפקידם, כפי שכתוב: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים". עם זאת ציווה עליה להקטין את עצמה, משום שיש מושל גדול ממנה, וממנו תקבל את האור.

ה"דבר ההגון" שהיא אמרה היה בעוכריה, משום שבדבריה היא גילתה את השקפתה על התפקיד, והביעה את רצונה להיות "מושל יחיד". לכן "מאס" הקב"ה במלכותה, ואינו נותן לבעל יהירות להנהיג ולמשול.

לו היתה באה הלבנה ומבקשת מהקב"ה רשות להקטין את עצמה משום שאין שני מלכים יכולים לשלוט בכתר אחד, היינו דנים אותה לכף זכות, שטעתה לחשוב שמסרו למאורות "ממשלה", ואולי היו מוסרים לה את הממשלה ביום. אולם היא רדפה אחר הכבוד, ובהקטנת הירח "ברח" ממנה הכבוד, ש"רדפה" אחריו.        

עם זאת, הקב"ה "לא מקפח שכר כל בריה", גם לא של שיחה נאה, ולכן על טענתה ההגונה ש'אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד', רצה הקב"ה לפייס אותה. משלא התפייסה, נתן לה שתמשול גם ביום וגם בלילה.

על כך אמרו חז"ל: "ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה - גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו" (עירובין יג ע"ב).

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר