את האמונה של אברהם אי אפשר לתפוס בשכל

אמונתו של אברהם בהקב"ה היתה מיוחדת בכל קנה מידה, ואין לנו יכולת להבינה ולהשיגה בשכל האנושי. חז"ל מתארים במדרש רבה (לט, א) את ראשיתה: "אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם". בין אם היה זה כשהיה אברהם בגיל ארבעים, ובודאי לדעה שהיה זה בהיותו בגיל שלוש שנים, מעשה אמונה זה, ללא מדריך ומכוון הינו חריג וחסר תקדים לכל הדעות.

בשתי הפרשיות הקרובות – לך לך ופרשת שבוע הבא – וירא, מתארות את עשרת הניסיונות שבהן התנסה אברהם ועמד בגבורה רבה ויוצאת דופן בכולם.

לאור זאת הפסוק: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (טו, ו) אינו מובן.

מה החידוש שאברהם האמין בה'? הראשונים (הרמב"ן, הר"ן ועוד) העצימו את השאלה, לנוכח מעשי הגבורה של אברהם, שהגדול שבהם עקידת יצחק. לאור זאת, נשאלת השאלה, מי שהעלה את בנו לשחיטה, ועמד בניסיונות הרבים, מה "הזכות הגדולה" והחידוש המיוחד שבאמונתו בהקב"ה? מה משמעות החשבת המעשה לצדקה?

התורה ודאי אינה מחדשת שאברהם, גדול המאמינים בהקב"ה, האמין בו, שהרי זה פשוט וברור. צריך לומר שאברהם האמין מתחילה בה', אך הסתפק האם הזרע שהובטח לו, יהיה אחד מבני משפחתו שנחשב כזרעו, או שמא יכול להיות גם אדם זר, כדוגמת אליעזר. משאמר לו הקב"ה 'אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ' והראה לו את הכוכבים כמשל במראה הנבואה, האמין בו באמונה גמורה, ללא שום ספק, למרות שבדרך הטבע לא היה זה הגיוני.

אברהם האמין בהקב"ה בתמימות שתתקיים הבטחתו שיוולד לו בן. הוא האמין שעשה איתו הקב"ה "לפנים משורת הדין", ולא ביקש לכך אות והוכחה.

אור החיים מבאר את המילים 'וְהֶאֱמִן בַּה'' באופן שונה, וכך כותב: "והוא שאמר 'וְהֶאֱמִן בַּה'', פירוש הפקיד אצלו הברכה". לשיטתו, אמונה בפסוק זה מתפרשת לא כאמונה רגילה, אלא כ'הפקדה', כמי שמפקיד את רכושו בידי מי שנאמן עליו.

משמבינים אנו את אמונתו התמימה של אברהם בהקב"ה, נשאלת השאלה, מה משמעות החשבת אמונה זו לצדקה?

ביאר רש"ר הירש שלמילה 'צְדָקָה' שתי משמעויות: א. יש, שהעושה צדקה רק נוהג על פי שורת הדין, כפי שעשה יעקב, כשעבד את לבן בנאמנות, ועל כך אמר: "וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי" (בראשית ל, לג). ב. 'צְדָקָה' נזכרת פעמים רבות לצד 'משפט', על אף ששונה ממנה. רק מי שעושה משפט וצדקה כאחד, יצא ידי חובתו. אם הקב"ה עושה צדקה, הרי הוא מטיב לברואיו בחסד, ולא בזכות.

שני חלקי הפסוק, "וְהֶאֱמִן בַּה'" ו"וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" מוסבים על אברהם. ניתן לבאר את המילים 'וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה', שאברהם שם את מבטחו בה' ואת זה החשיב לו הקב"ה ל'צְדָקָה'. אברהם האמין שהקב"ה מטיב עימו בכל צעד ושעל, ובכלל זה שלא היו לו ילדים. אמונת אברהם נחשבה בעיני ה' ל'צְדָקָה', בה הוא מילא את ייעוד חייו בנאמנות גמורה. הוא התמסר והקריב עצמו לה', למרות שלא ראה את ראשית צמיחתו, וכל חישוב אנושי שלל את הגשמתו.

הקב"ה ייחס חשיבות רבה לבטחונו של אברהם וראה בו כ'צְדָקָה' וכ'זכות'. בהשלכה לחיינו, מבאר אברבנאל, שהקב"ה החשיב את אמונתו המיוחדת של אברהם לצאצאיו לצדקה לעתיד. ובזכותו זוכים אנו, זרעו של אברהם להשגחת הקב"ה.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר