לקראת שבת
השליחות בראי הפרשה – לך לך
החיים לא תמיד הולכים לפי התוכניות, ויש לנו צורך לדעת את העתיד, מה יקרה איתנו. סוג של "לבטח" את עצמנו. דרך הפעולה של אברהם אבינו היא ההיפך הגמור.
בציווי ה' אברהם אורז את כל ה"פֶּעקְלָאךְ" שלו ויוצא לדרך, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אֶבְרָהָם: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצֶךָ, וּמִמּוֹלַדֶתֶךָ, וּמִבֵּית-אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
אבל למה היעד נסתר מאברהם? המפרשים מסבירים שה' יתברך רצה לתת לאברהם אבינו שכר על כל פסיעה ופסיעה, ורש"י מדייק – אף על כל דיבור ודיבור. ומה הקשר לדיבור? מפני שכל מילה ומילה שהוציא אברהם הייתה מלאה באמונה.
אולי אתם תתחברו לזה – החטיפים כבר ארוזים בתיק, יחד עם כל החלומות על מקום האירוח החדש. המשפחה המרוגשת עולה לרכב. ובדרך, בממוצע, כל חמש דקות ילד אחר שואל: "מתי מגיעים?". ואכן, הדרך הלוך נראית הרבה יותר ארוכה, מפרכת ומעייפת מהדרך חזור.
לעומת זאת, אדם שמתכנן את טיול ה"טראקים" הראשון שלו באחד הג'ונגלים, הוא מלא חששות, הרבה יותר מהמשפחה המרוגשת. ואילו אברהם, עבד ה', הולך אחרי הבורא אפילו בלי לדעת לאן; אין לו שום כיוון לאן ה' מנווט אותו. כל מה שהבורא מבקש – הוא מסכים אוטומטית. אברהם אבינו רק רוצה ללכת כפי שציווהו ה'.
לֶךְ-לְךָ, זה אומץ. לֶךְ-לְךָ זאת בחירה, לֶךְ-לְךָ זה רצון שטמון. אם תרצו להפסיק להיות קורבן של הנסיבות, אם תרצו להתחיל להגשים חלומות, אתם צריכים להתחיל ללכת. לזוז מהמקום שלכם. תפסיקו לחשוב ש"אתם לא מסוגלים", ש"בגיל שלכם זה כבר לא אפשרי", ש"זה גדול עליכם".
מוסר ההשכל מאברהם הוא גדול עבורנו – על הנחישות להותיר מאחוריו את כל הגורמים המפריעים, את כל העבר המתוק, את הדברים שהצמיחו אותו. הוא יוצא מהתבנית שלו, בוחר באחת אחרת, שמחוברת לאין־סוף.
חשוב לציין כי כל שינוי בין הקטן לגדול, זה "ביג אישיו": הוא פשוט מערער את כל האדמה הבטוחה שלנו. רובנו סמוכים ובטוחים ששינוי קטן עשוי לגרום נזק בלתי הפיך לחיים.
התשובה נמצאת בתוך כל אחת ואחד מכם. הבחירות מציגות אותנו לסביבה, גם כלפי עצמנו. הם אנחנו באיזשהו מקום. ואם נשנה אותן, השאלה תהיה מופנית כלפינו חזרה – מי אני בכלל?
ואולי נסכם בנקודה שבה התחלנו, ה' יתברך הסתיר את היעד רק כי הוא רצה לתת לבן שלו שכר על כל צעד, כי בסוף ממילא יש את "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", העיקר הוא להתחיל לפסוע לכיוונה.