בלב בני ברק: ה"טראומה" מגיל 6 הכתה בו

כשרונן היה בן שש, הוריו התגרשו והוא נאלץ לעזוב את פתח תקווה ולעבור לבני ברק. באותם ימים, התגוררו בבני ברק יהודים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות, ולכן גם בתי הספר הדתיים הסכימו לקבל למסגרת גם ילדים למשפחות רחוקות יותר.

רונן, שעלה זה עתה לכיתה א', נדרש לשנות - לפחות בשעות הלימודים - את אורחות חייו: אמו רכשה עבורו כיפה, ציצית וסידור תפילה ושלחה אותו לבית הספר. רונן היה מאושר. הוא כל כך נהנה מסדרי התפילה, הלימוד והחברים הטובים.

אתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם איזו טלטלה זו הייתה מבחינתו כשאימו הודיעה לו כעבור שנה שחוזרים שוב לפתח תקווה. וחמור מכך, לבית ספר חילוני. לכיתה ב' עלה רונן עצוב. הוא לא הצליח להשתלב שוב בעולם שהיה כל כך רגיל אליו עד לא מזמן.

באחת ההפסקות, התיישב רונן בפינה, רחוק מכולם, והחל לדבר עם הקב"ה: "אבא שבשמיים. אני רוצה להודות לך על הכול - על אבא ואימא, על זה שנולדתי, על שאתה שומר עליי. אנא ממך אבא שבשמיים, שמור עליי ואל תעזוב אותי לעולם". השנים חלפו, ורונן התגייס לצבא. מאז מאותו שיחה שפתחה את ליבו, רונן דאג להקפיד לדבר עם בורא עולם ולהודות לו על כל רגע ורגע בחייו.

באחד הימים, נסע רונן לבני ברק. בטיול בסמטאות העיר האהובה עליו, עבר "במקרה" ליד בית הספר שבו למד בכיתה א'. הוא נזכר בילדותו ובשנה הקסומה בחייו; הוא נזכר בכיפה, בציצית ובסידור תפילה שהיו חלק בלתי נפרד ממנו.

בהחלטה של רגע, רונן הסתובב ורץ למכונית עם מטרה ברורה: לקנות כיפה, ציצית וסידור תפילה. הרצון לחוש קרבה לבורא עולם בער בו. הוא החל ללכת לשיעורי תורה. לא עבר זמן רב עד שהציעו לו גם שידוך: בחורה טובה עם מידות טובות.

רונן ידע היטב, שאם היה ממשיך בחייו הקודמים לא היה זוכה לאישה כזו, שכן "אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו". לבני הזוג היה ברור: את "השנה" הקסומה של רונן הם רוצים עבור ילדיהם בכל יום ויום. את כולם הם שלחו למוסדות של תורה, לחינוך יהודי טוב!