העולם מלא כתמים שחורים. אבל אני אחראי לעצמי

פרשת השבוע פותחת במילים: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה... וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". רש"י מפרש שכל חייה היו שווים לטובה.

מה הכוונה "שווים לטובה"? הרי עד גיל 99 שרה הייתה עקרה. חז"ל מדגישים כי העקרות של שרה אימנו לא הייתה סתם "חוסר מזל", שרה אימנו חייה את כל חייה ללא רחם. היינו מצפים שאותם 99 שנה יהיו קשות עבור שרה, אבל לא. התורה מעידה שכל שנותיה היו שוות לטובה – כלומר, תמיד הייתה שופעת אושר ושמחת חיים.

מעבר לכך ששרה אימנו ניצלה את כל שנות חייה לטובה, רש"י מוסיף יסוד נפלא: בשמיים לא מודדים את האדם לפי רשימת המכולת שהוא השיג, אלא לפי מה שהוא שואף ורוצה לעשות. אם כל שאיפתו היא לעשות את רצון ה' – גם אם הוא לא מצליח – נחשב לו כהצלחה גמורה.

שוות לטובה

יש פה עיקרון חשוב: אנשים נוטים להסתכל אחורה לעבר, ורק הכתמים השחורים נתפסים בעיניהם.

כמעט מאה שנים של עקרות וקושי עברו על שרה אימנו, והתורה מרעיפה שלל מחמאות על האופן שבו בחרה לחיות את חייה. שרה אימנו חיה את החיים במלואם, למרות שמשאלתה של כל אם – לתת חיים חדשים לעולם – לא תתגשם לעולם.

הייאוש שמחלחל, שמסביר לנו כל פעם מחדש כמה אנחנו "לא יוצלחים", ומכין אותנו לעוד כמה כישלונות בדרך, הוא הרומס הכי גדול בחיים שלנו. הוא הורס את הדרך היפה שאנחנו עוד יכולים ומסוגלים לעבור.

אבל שרה אימנו לא נתנה לו לחדור למסגרת חייה.

איננו נמצאים כאן במקרה

"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" – אברהם אבינו סופד לשרה, אשתו. ברגע שהקב"ה שינה את שמה משרי לשרה, היא כבר לא תלויה יותר בזכויות של אברהם. היא כבר בזכות עצמה. לכן הדגישו את הצורך לספוד לשרה.

כל אדם, באשר הוא, חווה עליות וירידות. אבל עליו לזכור שבכל שלב – הוא בזכות עצמו. גם את מעשי היום־יום שלנו וגם לעתיד לבוא אחרי 120, ידונו כל אחד ואחת מאיתנו בפני עצמנו. לא ידידים ולא חברים יהיו איתנו בשעת הדין.

הקב"ה מנופף לנו וקורא לנו: בניי ובנותיי, המשיכו לצעוד. אל תיפלו, ואם נפלתם אל תשקעו באדמה הבוצית. אל תישברו מאף מכשול, ואם נשברתם – זכרו שאני לצידכם. המשיכו בדרככם, ואל תתנו לאף אדם, לאף יצר לרמוס אתכם.